שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בבקשה, בואו לשדרה
    ההפגנות נגד השחיתות חשובות לא רק בגלל האפקטיביות המיידית שלהן על המציאות. הן גם הזדמנות טובה להזכיר אחד לשני שאנחנו לא לבד, שאנחנו עדיין מלאי תקווה לעתיד ישראלי טוב יותר ושעם מספיק נחישות וסבלנות נוכל לנצח

    לא רק אוזני מושחתי הימין הצטלצלו מהצעקה שעלתה ממצעד הבושה בשבת שעברה. גם את הציניקנים משמאל היא תפסה לא מוכנים. בכוח הרבבות שיצאו לרחובות הצלחנו (תוך פחות מ-24 שעות) לדחות את ההצבעה על חוק ההמלצות, לאלץ את נתניהו להודיע שלא יחול עליו, לכפות על "כולנו" לחזור בה מהתמיכה בחוק ולהכניס לפאניקה את דוברי הימין בתקשורת שחודשים מתעקשים שחקירות המשטרה הן "קונספירציה של השמאל", ש"לא יהיה כלום" ושהציבור יתמוך בנתניהו בכל מחיר כי "הציבור ימני". ולא פחות חשוב: ההפגנה הזו הוכיחה את אלה מאיתנו שהרכינו ראש מול מכונת הספין והרימו ידיים.

     

    כמה פעמים שמעתם פרשנים מסבירים שנתניהו רק מתחזק מהביקורת נגדו, ולכן אין טעם במחאה? כמה פעמים התאכזבתם לגלות שמפלגות האופוזיציה בורחות מעימותים עם נתניהו בהנחה ש"זה רק עושה לו טוב"? כמה הספדים עגומים קראתם על קץ הדמוקרטיה הישראלית ועל אובדן כל סיכוי להשפיע?

     

    הפגנה נגד השחיתות השלטונית במוצ"ש האחרון בתל-אביב (צילום: רויטרס)
    הפגנה נגד השחיתות השלטונית במוצ"ש האחרון בתל-אביב(צילום: רויטרס)

     

    ההפגנות בפ"ת התקיימו 54 שבועות. בלי מימון מפנק, בלי סיקור אוהד, בלי הופעות סלבס - רק מפגינים נאמנים שנמאס להם. חודשים התעלמו מהם מובילי דעת הקהל, זילזלו בהם וביקרו אותם. ובכל זאת, שבוע אחר שבוע התייצבו שם עוד ועוד מפגינים. תשוו את ההפגנות האלה לפינוי עמונה. שבועות ארוכים כיכב האירוע במהדורות החדשות וזכה לסיקור מנופח מסביב לשעון. ביום פקודה, התגייסו למאבק בעמונה אלף אנשים בלבד. אבל בחדשות ממשיכים לפמפם את הסיסמאות: תל־אביב "אליטיסטית", "מנותקת", עמונה היא-היא "העם".

     

    ככל שירעד כיסאו של נתניהו וצחנת השחיתות תעלה לשמיים, נשמע עוד מהמנטרות המוכרות: יגידו שהעם ימני, שהציבור אדיש, שאין סיכוי להחליף את נתניהו, שצריך "להתמרכז" ושהשמאל "בבתי הקפה" ולעולם לא ינצח. אלא שהמציאות הרבה פחות מדכאת מהרושם שמייצרים המשתיקים מימין והמיואשים משמאל. כי הציבור לא "זז" לשום מקום. למעשה, בשאלה המכריעה - חלוקת הארץ  הציבור מפוצל לשני גושים שווים פחות או יותר. שתי מדינות או מדינה אחת? הסדר מדיני או סיפוח? היפרדות או אזרוח? גם אחרי 50 שנות שליטה צבאית בשטחים, גם תחת הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן ומול אופוזיציה נרפית וחסרת שיניים - עדיין אין סקר רציני אחד שלפיו הציבור מעדיף את חזון "מהים עד הנהר" על פני הסדר.

     

    לא זזנו ימינה

    האמת היא שרוב הציבור תומך בפתרון שתי המדינות והיפרדות מהפלסטינים על פני סיפוח ההתנחלויות ואזרוח 2.6 מיליון פלסטינים (55% מול 24%, לפי סקר עדכני של מרכז שטיינמץ מאוניברסיטת ת"א, למשל). הנתון הזה מדהים בהתחשב בכך שיותר מעשור עמותות הימין זוכות למימון ממשלתי נדיב כדי לחבל בפתרון שתי המדינות ובתקשורת מהדהדת פרופגנדה בלתי פוסקת מצד שוחרי ההתנחלויות. ועדיין, אם תשאלו את רוב הישראלים, תשמעו שמי שרוצה לנצח בבחירות חייב להתחפש לליכודניק.

     

    הציבור לא זז ימינה, אבל קבוצת לחץ קטנה וקולנית הצליחה לשכנע שהיא "העם". הימין החדש, בניצוחו של לובי המתנחלים, נכשל בניסיונות לממש את מדיניות הסיפוח המשיחית שלו - כי אין לו תמיכה ציבורית - אבל הצליח לשכנע את הציבור הרחב שהוא חסר כוח פוליטי. שאין טעם להילחם, שאי־אפשר לנצח.

     

    המומנטום של המלחמה בשחיתות הוא המחשה למה שיכול לקרות כשאנחנו לא מוותרים מראש. כמו שהזכרנו לאופוזיציה שתפקידה להיכנס בחוק ההמלצות, כמו שכופפנו את ביבי לסגת, כמו שהכרחנו את כחלון להתבייש - כך בכוחנו להסתער על היעדים הדחופים הבאים ולסמן את הדרך. זה שביבי אמר להרים ידיים, לא אומר שעלינו לציית.

     

    ההפגנות חשובות לא רק בגלל האפקטיביות המיידית שלהן על המציאות. הן גם הזדמנות טובה להזכיר אחד לשני שאנחנו לא לבד, שאנחנו עדיין מלאי תקווה לעתיד ישראלי טוב יותר ושעם מספיק נחישות וסבלנות נוכל לנצח.

     

    זה לא יהיה קל, אבל הגיעה השעה להתנער מהטיעון שזה בלתי אפשרי. כל מה שצריך לעשות זה להמשיך להגיע. אני אהיה שם.

      

    דורית רביניאן היא סופרת ותסריטאית. המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בבקשה, בואו לשדרה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים