בין השבטים המרתקים בעמק האומו: המסע של יריב כץ ובתו באתיופיה

את הטיול באתיופיה הזמנתי דרך האינטרנט, באפריקה כידוע התשתיות הדיגיטליות עדיין מקרטעות וכשנחתנו באדיס אבבה לא ידעתי למה לצפות. ובכל זאת, הוויזה הדיגיטלית כובדה על ידי השוטרים בגבול, מכשיר הכספומט בשדה עבד והמדריך עם הג'יפ חיכה לנו ביציאה מהטרמינל כמתוכנן.

מסע באתיופיה חלק א': עיר הצבועים

המסע של יריב כץ ובתו איילת לאתיופיה(צילום: יריב ואיילת כץ)

שוק מקומי של השבטים ארי (ari) ובנה (banna)(צילום: יריב ואיילת כץ)

(צילום: יריב ואיילת כץ)

איילת בשוק המקומי בדרך לעמק האומו(צילום: יריב ואיילת כץ)

"חייבים למהר", תיקן אותי המדריך, "כשבאתיופיה אומרים שמונה בערב מתכוונים לשעה שתיים בצהריים (לא ייאמן, תבדקו בגוגל) ונדרשנו להחליט - ממשיכים בתוכנית ומפסידים את הטקס או שמשנים את הסדר וטסים 800 קילומטרים דרומה לטורמי שבמרכז עמק האומו - מקום מושבו של שבט ההאמר. כמובן שבחרנו באפשרות השנייה.

שבט ההאמר

שבט ההאמר המונה יותר מ-50 אלף אנשים הוא הגדול מבין 16 השבטים החיים בעמק האומו שבדרום אתיופיה. המשותף לכולם שהם שמרו על אורחות חייהם כמעט ללא שינויי מאות שנים. הם חיים עד היום עם מעט השפעה מערבית שרובה בעיקר ממפגשים יום יומיים עם תיירים.

בני שבט ההאמר(צילום: יריב ואיילת כץ)

לכל שבט שפה, לבוש, מנהגים וטקסים שונים, כשהמפורסם מכולם הוא ה"בול ג'אמפינג" – טקס התבגרות שעוברים כל הגברים בשבט ההאמר. ההזמנות לטקס לא נשלחות בפייסבוק או בווטסאפ אלא נמסרות ביד מספר ימים לפני הטקס, כך שאי אפשר לדעת מראש מתי ואם בכלל יתקיים.

עדר חמורים על הכביש הראשי בעמק האומו(צילום: יריב ואיילת כץ)

באמצע הסוואנה, מעבר לערוץ נחל יבש אותו חצינו ברגל, הצטרפנו לבני השבט שהיו כבר עסוקים בהכנות לטקס: צביעת פני הנשים, כולל התיירות, בבוץ צבעוני -כמה נחמד. וכמה פחות נחמד: הצלפה במקלות דקים וארוכים בגב החשוף של הנשים הרווקות בשבט, עד לפצעים עמוקים ומדממים.

בדרך לטקס צובעים את הפנים(צילום: יריב ואיילת כץ)

יריב והלוחמים משבט ההאמר לפני טקס ה"בול ג'מפינג"(צילום: יריב ואיילת כץ)

במהלך הטקס: אחד מצעירי השבט קופץ עירום מעל השוורים(צילום: יריב ואיילת כץ)

מה שנראה ברגע הראשון כהצגה תיירותית הפך מייד לטקס פרימיטיב אותנטי. ואז זה התחיל גשם שוטף, מבול ממש. תיירים ומקומיים רצו ביחד לחפש מחסה מהגשם מתחת לעצי השיטה, שחופתם הדלילה לא ממש הגנה מהמים. כשפסק הגשם התפננו לאמוד את הנזקים. הציור היפה על פני איילת נמס, וגם החיוך נמחק מפניה כשגילתה שהאייפון שלה כבה.

מצלמת ה"מירורלס" היקרה שלי גם היא הפסיקה לעבוד. מזל שהבאתי גם מצלמת Go Pro וסמארטפון נוסף אטום למים שהפך למצלמה העיקרית. בני השבט פחות היו מוטרדים מנזקים למכשירים חשמליים - שאין להם, ודאגו לייבוש רובי הקלצ'ניקוב והתסרוקות המושקעות שלהם.

הגשם שלפני טקס ה"בול ג'מפינג"(צילום: יריב ואיילת כץ)

מקץ כמה רגעים חודש הטקס. הנשים יצאו במחולות במעגל רחב כשבמרכזו עדר פרות ושוורים, כשהגברים מקבצים את השוורים ומעמידים אותם זה לצד זה. חתן השמחה פשט את בגדיו, ורץ עירום לעבר השוורים, זינק על גבם וקפץ לצד השני פעמיים הלוך וחזור, וזהו, תם הטקס. בדרך חזרה ערוץ הנחל, שהיה יבש כשהגענו, הפך לנהר גועש אותו חצינו בהליכה בעקבות בני ההאמר.

בני השבט מוצאים עניין בשיער של איילת(צילום: יריב ואיילת כץ)

למחרת יצאנו לבקר בכפר של שבט ההאמר. כשהגענו החל לרדת גשם ומצאנו את עצמנו שוב תופסים מחסה ביחד עם בני השבט וביניהם הנער שקפץ אתמול מעל השוורים. ניצלתי את ההזדמנות והראיתי לו ולחבריו את התמונות והווידיאו שצילמתי יום קודם בטקס. הם התלהבו.

שבט הדסאנץ

שבט הדסאנץ יושב בחלק הדרומי של עמק האומו, קרוב לגבול עם קניה ומונה קצת פחות מ-50 אלף אנשים. השבט נחשב לעני מבין השבטים ומתגורר במבנים דמויי אוהלים קטנים עשויים פח ועץ.

כדי להגיע לכפר יש לחצות את נהר האומו בסירות קאנו העשויות גזע עץ חלול. משיטי הקאנו חותרים במקל ארוך ללא משוט - מינימליזם צרוף. בכניסה לכפר אנחנו פוגשים את המדריך המקומי בן השבט והוא מציע לי עסקה נפלאה: רכישת זכויות צילום בכפר בקבלנות.

חוצים את נהר האומו בקאנו מגזע עץ בדרך לשבט הדסאנץ(צילום: יריב ואיילת כץ)

ילדי השבט וברקע סירות הקאנו על נהר האומו(צילום: יריב ואיילת כץ)

במקום לשלם לכל מצולם 5 ביר אתיופי, שילמתי למדריך 200 ביר (כ-30 שקלים) וקיבלתי רשות לצלם הכל כמה שארצה, וכך היה. אני התלהבתי לצלם את תושבי הכפר והם התלהבו מאיילת, ומהשערות על הידיים שלי - שמשכו אותם כלא מאמינים.

בנות השבט מסתובבות ברובן חצי מעורטלות, מהסיבה העצובה שאין להן חולצות. הן כל הזמן ביקשו מאיילת שתיתן להן חולצה. אני ממליץ לכל מי שמתכנן לטייל באפריקה - תביאו איתכם בגדים שאתם לא צריכים או רוצים לתת, אתם תשמחו אותם מאוד.

בנות שבט הדסאנץ ואיילת(צילום: יריב ואיילת כץ)

"מגלשת מים תוצרת בית"(צילום: יריב ואיילת כץ)

בדרך חזרה זכינו להצגה של כמה מילדי הכפר שהפכו את גדת הנהר למגלשת מים תוצרת בית והתגלשו בחן היישר לנהר האומו כאלו לא שמעו על התנינים הענקיים שבו.

שבט המורסי

שבט המורסי מונה כ-6,000 אנשים בלבד והוא נחשב לנידח ולמבודד מבין השבטים בעמק האומו. כמה מבודד? בני השבט גילו רק בשנות ה-70 שהם חיים במדינה הנקראת אתיופיה. כדי להגיע לשבט יש לנסוע 80 קילומטרים לתוך שמורת מאגו. השבט מפורסם בצלחות השפה המוכנסות לשפתי הנשים ובציורו הגוף של הגברים.

ידוע בציורי הגוף על הגברים ובצלחות השפה אצל הנשים(צילום: יריב ואיילת כץ)

גם אצל הגברים הצעירים(צילום: יריב ואיילת כץ)

כשהתקרבנו לשבט פגשנו קבוצות ילדים ונערים שפתחו ביזמות אישית ויצרו מייצגים אמנותיים אנושיים מדהימים. הם נעמדו בצידי הדרך, עירומים כביום היוולדם, צבועים בציורי גוף מדהימים, בקומפוזיציות פוטוגניות ומבויימות היטב רק כדי לגרום לתיירים לעצור לצלם ולשלם את דמי הצילום - 5 ביר לכל ילד. כמובן שעצרנו, בשביל זה באנו.

ילדי שבט המורסי במייצג לתיירים בכניסה לכפר(צילום: יריב ואיילת כץ)

מעט לפני הכניסה לכפר, בחניון מאולתר מתקבצים חלק מבני השבט עוטים מסכותיהם, עם דסקיות השפה (רק המבוגרות עדיין עונדות דסקיות שפה המחייבות עקירת שיניים) וציורי הגוף. כל אחד יותר מוזר ומשונה מחברו, וכל זה רק כדי ללכוד את תשומת לב התיירים ולזכות בדמי הצילום.

התחרות עזה והרוחות מתלהטות עד שהתיירים לפנינו פותחים במנוסה בחזרה לג'יפ. אנחנו ממשיכים עם מדריך מקומי לתוך שטח הכפר. שם אנחנו נפגשים עם ראש השבט, שמספר לנו על פרויקט מיוחד בו השתתף לפני מספר שנים. במסגרת סרט תיעודי של ה-BBC הוא נסע ללונדון וחי בה מספר חודשים. פער התרבויות העצום לא מרשים אותו והוא נראה נינוח, מרוצה ולא מוטרד מאי הנעימות הרב במפגש של בני שבטו עם התיירים.

איילת וחבורת אופנועים בעיר ג'ינקה(צילום: יריב ואיילת כץ)

ג'ינקה(צילום: יריב ואיילת כץ)

בדרך חזרה אנו שוב מוקפים בבנות השבט שמנסות למכור לנו מה שנראה כמו תחתיות לכוסות מחימר. רק אחרי שקניתי כמה (בשמונה שקלים עבור כל אחת) הבנתי שהתחתיות הן בעצם דסקיות השפה של הנשים.

בדרך חזרה בכל פעם שחלפנו על פני נערים בצידי הכביש הם צעקו לנו משהו. "הם מבקשים שנזרוק להם בקבוקי פלסטיק ריקים של מים מינרלים", אמר המדריך, אבל אסור לתת להם כי הם עלולים להידרס ומי שייתפס נותן יקבל קנס גבוה.

לארוחת צהריים עצרנו במסעדה היחידה בעיר ג'ינקה. שם נתקלתי בשני אירועים מעניינים. מי שישב בשולחן לידינו בדיוק סיים לאכול, שילם ויצא מהמסעדה. מייד לאחר מכן שני ילדים נכנסו בריצה וחטפו את העצמות שנותרו לו בצלחת וברחו החוצה. לאחר שסיימנו לאכול הזמנתי עוד מנה וחילקתי אותה לילדים.

מבט חודר: אחד הילדים בג'ינקה(צילום: יריב ואיילת כץ)

לאחר מכן, נסענו ללודג' בצד השני של העיר. כשהגענו שמתי לב ששכחתי את תיק הגב שלי על הכיסא במסעדה, עם הדרכונים, הכסף והמצלמה. מיהרנו בחזרה למסעדה, שם הוציא המלצר את התיק שלי ששמר מאחורי הדלפק. דבר לא היה חסר בתיק.

אחרי הצהריים ויתרתי על הסיור המתוכנן במוזיאון המקומי ויצאתי עם איילת לסיור רגלי עצמאי ברחובות ג'ינקה. בכל מקום שעברנו ילדים יצאו בריצה מהבית וצעקו בהפתעה "פראנג'י" (לבנים).

למרות התיירים הרבים שעוברים בעיר ולנים בלודג' כנראה שמעט מאוד מסתובבים בה ומהר מאוד הפכנו לאטרקציה מקומית. כולם סובבו את הראש ונעצו מבטים. חבורת הצעירים על האופנועים במרכז העיר, מהסוג שבדרך כלל גורם לי לעבור לצד השני של הרחוב, הקיפו אותנו והתעניינו מאוד במעשינו.

אטרקציה מקומית(צילום: יריב ואיילת כץ)

לא כל כך מפחידים: הנערים על האופנועים בג'ינקה(צילום: יריב ואיילת כץ)

מכל המקומות שביקרתי בעולם זה המקום היחיד שבו הצעירים לא עוסקים בצילומי סלפי אינסופיים. לאף אחד לא היה סמארטפון אבל הם שמחו להצטלם יחד איתנו. הלבביות שבה התקבלנו, הסקרנות במפגשים עם הצעירים האלו ובכל מקום בו היינו באתיופיה, היו החוויה החזקה ביותר בטיול והסיבה שאנחנו כל כך אוהבים לטייל.

בערב סיום הטיול באדיס אבבה הזמין אותנו נציג חברת הטיולים שלנו Awaze Tours לארוחת ערב ולהופעה של פולקלור אתיופי. בדרך כלל אני מתחמק מהצגות תיירותיות שכאלה אבל הייתה הפתעה מאוד נעימה לבלות ערב מקסים של אוכל מצוין ומוסיקה אתיופית נפלאה. המסעדה הענקית הייתה מלאה בקהל המקומי שבחלקו הי זוגות רבים של צעירים בדייט. צפייה בהם הייתה מעניינת כמעט כמו הצפייה בהופעות. ממליץ בחום.