"בשם האב": סופי צדקה במאבק מרגש אך חסר שיניים

הסיפור של אביה של סופי צדקה וסביר להניח גם סיפורם של רבים אחרים, הוא אכן שובר לב. קופות החולים הפכו לגוף מסחרי שמעוניין להציג שורת רווח נאה בסוף השנה, ואת הרווח הזה הן משיגות על גבם של האנשים שזקוקים לשירותיהן. הטרף הקל ביותר הם הקשישים שאם אין מי שילחם את המלחמה שלהם הם נתונים לחסדם של המחליטים מי לשיקום ומי לסיעוד.

סופי צדקה יוצאת למסע שלה מתוך מניע רגשי מאוד חזק, שגם נוכח בסרט אחת לזמן מה בצורת דמעות או רגשות אשם על היעדר המידע שעשוי היה להציל את אבא שלה. היא מתקדמת במסע הזה בתמימות נוגעת ללב. היא הולכת לכנסים רפואיים שקשורים בנושא, מתשאלת את מנכ"ל קופת חולים "לאומית" לגבי הכשלים בשיקום ומגיעה עד שר הבריאות, יעקב ליצמן, שעמל כבר זמן מה על רפורמת סיעוד משל עצמו שכוללת בתוכה את תחום השיקום. כשהיא מתייאשת מליצמן היא מנסחת עם כמה אנשי מקצוע, "תוכנית חירום מפורטת לרפורמה במערכת הבריאות", שאותה היא לוקחת לשר ליצמן ומבקשת ממנו ליישם אותה.

לא תחקירנית לוחמת על אף חיבורה הרגשי לנושא. סופי צדקה

הנושא שצדקה העלתה בסרט, גם אם הוא נקודתי מאוד (קופות החולים המסרבות להמלצות בתי החולים על שיקום במוסד ושולחות את החולים הביתה, בלי תמיכה מקצועית) הוא חשוב ויותר מזה – סביר להניח שכמעט לכל אדם במדינה יש נגיעה אליו באיזו שהיא דרך. אם לא לעניין השיקום הספציפי אז להתעמרות של קופות החולים במנויים שלהן ובמאבקים שהמנויים האלה נאלצים לעשות כדי לקושש את הטיפול הרפואי שהם זקוקים לו.

למרבה הצער צדקה, עם כל החיבור הרגשי שלה לנושא, היא עדיין לא תחקירנית לוחמת, לא לוביסטית ולא עיתונאית. אין לה את המיומנות, את הכוח ואת הידע הפרטני שנדרש כדי לשאול את השאלות הנכונות ולהתעקש מול הגורמים הרלוונטיים (למרות שקשרים יש לה). המרואיינים שלה מנפנפים אותה בקלות ויש משהו מפוספס בצדקה שמחזרת אחר הפתחים ומנסה להניע מהלך שהוא למעלה מכוחותיה. הנאיביות הזאת היא בעוכרי "בשם האב", שנבלם מול מוקדי הכוח. בסופו של דבר מדובר בסרט ילדותי וחסר שיניים, ועדיין כוחו בהעלאת הנושא למודעות ובעידוד אזרחים אחרים שנמצאים במצבה של צדקה שלא להיכנע. נשאר רק לקוות שאקס פקטור ב-12 וחיים אתגר ו-13 השאירו גם לסופי צדקה כמה צופים.