ביקורת סרט - "העיתון": דרמה דינמית בעידן הפייק ניוז

כיצד סרט יכול להיות של זמנו, ובה בעת לא שייך לזמנו? "העיתון" ("The Post"), סרטו החדש של סטיבן ספילברג, מוכיח שהדבר אפשרי. ספילברג, במעמדו יוצא הדופן בתעשייה, וביכולתו המוכחת לממש בזמן קצר הפקות מורכבות, החל לעבוד על הסרט רק במרץ 2017, כחודשיים לאחר תחילת כהונתו של טראמפ בבית הלבן. כבמאי שעמדותיו הליברליות ידועות ברבים, ברור שהוא יצר במודע נוגדן לעידן ה"פייק ניוז".

השם הלועזי "The Post" מקצר את שמו של ה"וושינגטון פוסט", העיתון הנמצא במרכז הדרמה שהתרחשה בקיץ של שנת 1971 סביב הפרסום של מה שכונו "מסמכי הפנטגון". "פוסט", במנותק משם העיתון, הוא גם הזיקוק של תפיסת הסרט את התפקיד של העיתונות כזו המוצבת כשומר הסף של הדמוקרטיה והשקיפות השלטונית.

איזון טוב בין עבר להווה. "העיתון"

החיבור בין עבר והווה לא נובע רק מהעיסוק בתפקיד העיתונות אלא גם בהצבתו במרכז אישה הפועלת בתוך עולם של גברים. בעידן בו מטריד נשים סדרתי יושב בבית הלבן, ומנגד נשים מתקוממות כנגד התנהגויות בזויות שפעם הושתקו, נכונותה של אישה להתייצב כנגד עמדותיהם של גברים, ומול כוחו של הממסד הפוליטי, נושאת ערך אקטואלי מיוחד.

האישה היא קתרין גרהאם (מריל סטריפ), בתו של יוג'ין מאייר שקנה את העיתון בשנות ה-30 ולאחר מותו הוריש אותו לפיליפ גראהם, בעלה של קתרין. רק לאחר התאבדותו של הבעל ב-63 היא הפכה למו"ל של העיתון, והחל מ-67 גם לנשיאה. זמן קצר לאחר מכן היא ממנה לתפקיד העורך את מי שיהפוך לאגדת העיתונות האמריקאית - בן בראדלי (טום הנקס). שיתוף הפעולה ביניהם בפרשת מסמכי הפנטגון (ומאוחר יותר גם בחשיפת פרשת ווטרגייט) הפך את ה"וושינגטון פוסט" לאחד מכלי התקשורת החשובים בארה"ב.

מיומנות יוצאת דופן. מריל סטריפ

סרטים שעוסקים בעולם העיתונות, ומעלים על נס את המקצוענות, ההתמדה ולעיתים גם האומץ שנדרש בחשיפת בעלי העוצמה וההון, לא נוטים להעמיד במרכז את המו"ל. סרט המפתח להצגה ההרואית של העיתונים היה ונותר "כל אנשי הנשיא" (1976) של אלן ג'. פאקולה, שבו מוצג תפקידם המכריע של עיתונאי הוושינגטון פוסט בוב וודוורד וקארל ברנשטיין, בחשיפת פרשת ווטרגייט. בתפקיד משנה בסרט מוצג גם בן בראדלי כמי שנותן להם את הגב בחשיפה שעלולה לסכן את קיומו של העיתון. אולם לא מעט קרדיט שייך גם למי שמסכן בפועל את רכושו למען האידיאלים של עיתונות חופשית.

גראהם רחוקה מלהיות דמות דומיננטית. ב-"The Newspaperman", הסרט התיעודי על חייו של בן בראדלי שהוקרן לפני כחודש ב-HBO, ההתייחסות לגראהם מצומצמת ולא לוקה בהערכת יתר. בגרסת התיעוד נטען כי בראדלי, שהיה שופע קסם אישי - במיוחד בכל הנוגע לנשים, ידע איך להעניק לה את היחס שאפשר לו להנהיג את העיתון כרצונו. לעומת זאת, בסרטו של ספילברג, סטריפ מעצבת את גראהם כדמות מורכבת שהשפעתה מכרעת. גראהם היא ללא ספק דמות לא דומיננטית. לאורך הסרט מומחשת הזרות שלה בעולם של אנשי פיננסים, עורכי דין ואנשי עיתונות בכירים – כולם גברים.

אחת הפסגות בקריירה המזהירה של מריל סטריפ הייתה ב-2006 ב"השטן לובשת פראדה" כשגילמה את בת דמותה של עורכת הווג אנה וינטור. גם ב"העיתון" היא בוסית בעולם העיתונות אך היא בונה כאן דמות שונה בתכלית. במקום קפריזיות נוקשה, גראהם היא הססנית ופאסיבית באופייה. כמובן שאלו לא כל תכונותיה. האתגר של סטריפ הוא לצייר את הניואנסים, המורכבות, ותהליך השינוי ההדרגתי שאותו עוברת גראהם בעודה הופכת למחויבת לאידיאל של עיתונות חופשית ובעלת ערך. כמעט מיותר לומר שסטריפ מבצעת זאת במיומנות יוצאת דופן.

מסמכי הפנטגון הודלפו ע"י דניאל אלסברג (מת'יו ריס), אנליסט שעבד במכון ראנד והייתה לו גישה לדו"ח הסודי שעסק ביחסי ארה"ב וייטנאם – בעיקר בשנות המלחמה. הדו"ח, שהוזמן ע"י רוברט מקנמארה (בוב גרינווד) מזכיר ההגנה של ארה"ב, הציג את הפער הבלתי נתפס בין ההצהרות הפומביות של פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים ומה שנאמר בחדרי הישיבות. הצהרות בדבר ניצחון קרב ותוכניות לצמצום הכוחות, בעוד שהרחק מעין הציבור דובר מפורשות על חוסר התוחלת של המלחמה ועל הכוונה לשלוח כוחות נוספים.

סיפורו של אלסברג כבר זכה להיות מוצג. הוא כתב ספרים, וספרים נכתבו עליו. הוא הוצג בתיעוד ("האיש המסוכן ביותר באמריקה" מ-2009) ובסרט בדיוני (סרט הטלוויזיה "מסמכי הפנטגון" מ-2003). כעת המעשה מסופר מהצד של העיתונות שהייתה מרכיב נוסף והכרחי בפרשה.

החלקים מהדו"ח שהוברחו ע"י אלסברג הגיעו לאלפי עמודים. פרויקט הפרסום החל בניו יורק טיימס ביוני 1971 אך תוך זמן קצר המשך הפרסום נחסם בצו משפטי. כעת מנסה בראדלי להמשיך את הפרסום בוושינגטון פוסט. אין לו ספק בנוגע למחויבות הנובעת מתפקידו כעורך, לכן הדרמה לא נמצאת כאן. הדרמה במקום בו פועלים כוחות מנוגדים – המקום בו קתרין נמצאת.

בקיץ 1971 הפוסט נמצא במצב לא יציב מבחינה כלכלית. העיתון עומד לצאת להנפקה שעשויה לשפר את מצבו, אולם ההחלטה לפעול למען האינטרס הציבורי עלולה לסכן מהלך זה ואת עצם קיומו של העיתון. הבכירים בהנהגת העיתון אוחדו בסרט לדמות פיקטיבית בשם ארתור פרסונס (בראדלי ויטפורד), והוא לוחץ על גראהם לא לסכן את העיתון. תהליך ההקדמות בהבאת הדו"ח הסודי לוושינגטון פוסט מוצב במקביל לדרמה של הכרעה מוסרית ואתית שבה נתונה גראהם.

בהתחשב בהיות הסרט מתרחש בעולם עיתונות ישנה, עולם של מכונות דפוס ומכונות כתיבה – עולם שנראה רחוק שנות אור מהטכנולוגיות המידיות שבהן אנו מורגלים – ספילברג טוען את הדרמה במידה ניכרת של דינמיות. מסייעים לו שותפיו הקבועים: תנועות המצלמה של יאנוש קמינסקי, והמוזיקה של ג'ון וויליאמס. התסריט המדויק של ליזה האנה זכה לחיזוק בעבודתו של ג'וש סינגר (תסריטאי שותף בסרט העיתונות החוקרת "ספוטלייט" שעליו גם זכה באוסקר).

האם כל זה יספיק עבור קהל המצפה לתנופה סגנונית ודינמית מוחצנת? לטעמי הסרט מאזן היטב בין התקופה בה הוא עוסק (ואופני הייצוג הקולנועי המזוהים איתה) ובין הרלוונטיות שלו להווה. הכישלון המוחלט והמצער שלו בארה"ב מבהיר כי מעט מאוד צופים אמריקאים בחרו לתת לספילברג סיכוי לנסות לשכנע אותם ברלוונטיות זו.