המחזמר "גריז" מלונדון: מתיקות מוגזמת ונוסטלגיה
"גריז" כנראה אף פעם לא יהיה המחזמר המבריק או המרגש של השנה, מה גם שבעידן MeToo ייתכן שהוא כבר לא רלוונטי. מצד שני, ההפקה של הווסט אנד מספקת את הסחורה עם להיטים ממכרים ומוכרים ועם צוות שחקנים שנותן את כולו. לערב אחד חזרנו לימי הקיץ המתוקים והתמימים
המחזמר האהוב הגיע ארצה היישר מבמות הווסט אנד שבלונדון, ונראה שהוא חדור מוטיבציה לסחוט עד דק את כל הגריז הזה, שמנוני ודביק ככל שיהיה, כדי שאף אחד לא יעז לצייץ על געגועים לסרט. "ניתן להם מספיק גריז לכל החיים, עד שיתפוצצו" - רקחו שם מזימות בחסות ההפקה.
ואכן, "גריז" הלונדונית עושה בדיוק מה שצריך עם העלילה המוכרת, זאת אומרת - בדיוק מה שהקהל מצפה ממנה. היא לא פוסחת על אף להיט: "Summer Nights", "Sandy", "Hopelessly Devoted to you" ,"Your’e the One that I Want", וכמובן שיר האהבה הטוב ביותר שנכתב למכונית, "Greased Lightning". כולם שם, לובשים צורות שונות, חלקם חוזרים על עצמם פעמיים בזמנים שונים בהצגה, ובאחרים כאילו הבמאי היה עצל מדי ואמר, "נו, טוב, נגרום לקהל לחשוב שהשיר נגמר ואז נחזור לעוד ארבעה פזמונים ושני בתים של אותו שיר". אבל אין סיבה להתלונן על כך, שכן כאמור ההפקה מגישה לקהל מנות מכובדות ואהובות מהפסקול שנוגן אצל רבים מאתנו בלופים בחדר, ביושבנו נוגים על אדן החלון בליל קיץ, משל היינו סנדי הכריזמטית כמו מפית או דני המסוקס כמו, ובכן - ג'ון טרבולטה.
דני של הווסט אנד (מייקל קורטז, שברגע האחרון החליף את השחקן המקורי טום פרקר בשל פציעה), וסנדי, שאותה גילמה השחקנית דניאל הופ, מחזיקים מבחינה ווקאלית ומשחקית את התפקידים הראשיים ובעיקר מספקים את תחושת הכיף שאמורה להתלוות לכל הסיטואציה. עם זאת, מחשבה זדונית מאיימת להשתלט על הצופה תדיר: הם לא, ולעולם לא יהיו, ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון ג'ון (במחזמר המקורי בשעתו כיכבו לאורך השנים בתפקיד דני גם טריט וויליאמס, פטריק סווייזי, פיטר גלאגר ואפילו ריצ'רד גיר). נכון, זה לא ממש הוגן, שכן מדובר בחיסרון של כל הפקה של "גריז" אי פעם, ועדיין - דומה שכל הגריזים מחווירים לעומת אותו סרט נעורים מ-1979. מאידך גיסא, גם הצפייה ההורמונלית ב"גריז" בגיל 15 איננה אותה צפייה של גיל 30 או 40 או 60.
באופן כללי יהיה נכון לאמוד את "גריז" בהתאם לשליחות התרבותית שהוא ממלא - כיף מהול בנוסטלגיה. על כן יש להיזהר מטרחנות יתרה. בסך הכול מדובר בערב מהנה, עם צוות שחקנים מוכשר, עם אנרגיות שמכבדות את הקהל, תפאורה ותאורה מרשימות, כוריאוגרפיה שעונה על הציפיות ולהקה שאף מתעלה עליהן. "גריז" הוא מפגן של מתיקות מוגזמת, ולעיתים קשה שלא להתייחס אליו בציניות. מצד שני - מתיקות היא כידוע ממכרת.
השחקנים הראשיים של המחזמר הזה הם בעצם השירים, והם מספקים את הצורך האולטימטיבי באסקפיזם, ככה שאין ממש תלונות. זה לא יהיה המחזמר המבריק של השנה, בטח שלא המרגש, ולחלוטין לא הבלתי-נשכח. מצד שני, כשיש מותג שמוכר את עצמו לבד בלי מאמץ, כזה שנלווים אליו גם מרצ'נדייזינג כמו ז'קט ורוד (כמו של הפינק ליידיס) ב-140 שקלים ושלל פריטים אחרים – אין שום שאיפה להיות "הכי הכי", אלא רק "מספיק טוב". מספיק טוב בשביל שהקהל יזמזם את השירים, שלא יזלוג לתוך הטלפון מדי פעם ושייזכר בכל מיני רגעים ודמויות שנשכחו להם במקום עזוב במוח, כמו מרטי וחלוק הקימונו, או פרנצ'י שנשרה מבית ספר לקוסמטיקה, או ריזו הקשוחה - שהסולו שלה הוא אולי הרגע היחידי שבאמת נוגע ללב. בכל אלו, אין ספק, "גריז" מספק את הסחורה.
