אנטומיה של רשע: להיכנס למוח של הנאצי גרינג
"במותו, כמו בחייו, גרינג היה פסיכופת": פרק מהספר "אנטומיה של רשע" מאת הפסיכיאטר ג'ואל דימסדייל, שבוחן את חידת פושעי המלחמה הנאצים באמצעות פרוטוקולים של פסיכולוגים ממשפטי נירנברג
בשיא כוחו היה הרמן גרינג נשיא הרייכסטג, מייסד הגסטאפו, מפקד הלופטוואפה ומקימם של מחנות הריכוז הראשונים. הוא טיפח לו אישיות לבבית, אבל מאחוריה שכנה מורכבת תלת-ממדית, מצודדת ודוחה בעת ובעונה אחת.
גרינג היה גדול מן החיים - איש מושחת וחובב פאר, גזל וגנבה. לעומת ראשי המשטר הנאצי האחרים היה גרינג יפה תואר ורחב גרם, תימהוני ומשעשע. הוא ראה בעצמו מין קיסר של ימינו ואהב להתחפש, לענוד סיכות יקרות ולערוך נשפים מרשימים באחוזתו "קַארינהאל", שם היו לו אריות מחמד ומטוס זעיר שהיה מטיל פצצות על דגם של מסילת ברזל. אחרי שהיה משמח את אורחיו בשעשועים המיוחדים האלה היה מוליך אותם לאולם אחר, שם הוצגו סרטי בוקרים ואינדיאנים שהיו אהובים עליו מאוד.
אף על פי שהיה מושחת מאוד ושדד יצירות אמנות בכל רחבי אירופה, אהב גרינג בעלי חיים והתגאה בתפקידו בתור היערן הראשי של גרמניה, ובתקנותיו שנועדו להבטיח טיפול נאות בבעלי חיים. אבל תמיד היה לו גם צד אחר. אחרי שחוקק חוקים נגד ניסויים בבעלי חיים בפרוסיה, איים שכל מי שיפר אותם יהיה צפוי ל"עונשים כבדים... ועלול להיות מושלך למחנה ריכוז". מאחורי החזות החיצונית של האהדה והאכפתיות ארבו תמיד העונשים ומעשי הגמול.
הגזענות והאנטישמיות היו גורמים שוליים בעולמו של גרינג. כשנשאל למה מינה לסגנו את הפלדמרשל ארהרד מילְךְ, שאביו היה יהודי, השיב, "בגרמניה יהודי הוא מי שאני אומר שהוא יהודי". במהלך הפּוּטש של מינכן ב-1923 נפצע גרינג קשה, ושתי אחיות יהודיות הצילו את חייו; שנים לאחר מכן עזר לשתיים לצאת מגרמניה והציל בכך את חייהן. אפשר אפוא לראות באישיותו של גרינג תערובת מעניינת של אכזריות ורוך.
את הדברים שלהלן כתב אל אשתו מן הכלא: "לראות את כתב ידך האהוב, לדעת שידייך היקרות נחו על הנייר הזה עצמו... לפעמים אני חושב שלבי יישבר מאהבה ומגעגועים אלייך. זה יהיה מוות יפה. אשתי היקרה, אני אסיר תודה לך כל כך על כל האושר שהענקת לי תמיד; על אהבתך ועל הכול... אני יכול לומר לך עד אינסוף עד כמה את ואֶדה (בתו) חשובות לי ועד כמה מחשבותי חוזרות ונסבות עליכן. אני מחבק אותך בתשוקה ונושק לפנייך היקרים, המתוקים".
אבל הרגשות העדינים האלה לא חרגו ממסגרת המשפחה ובעלי החיים שאהב. אחרי ככלות הכול, גרינג הוא שכינס את ועידת ואנזה, שבה הותווה "הפתרון הסופי".
בחקירותיו של גרינג – שכונה "השמן" – התקשו החוקרים למצוא אשמה שתדבק בו. קצין המודיעין דוליבואה עמד על מורכבותו של גרינג: "הדביקו לו כל מיני כינויים, מן השטן בכבודו ובעצמו ועד סריס שמן וטיפש... הוא היה מנהל מוכשר וממולח, נבון ואמיץ, אכזר ורודף בצע. לפעמים היה מפעיל את קסמיו ואז היה כמעט איש חברה נעים. ולפעמים היה פשוט קוץ בתחת. אבל כל שעה בחברתו הייתה מעניינת".
רבים מן המקורות העשירים ביותר על גרינג מאוחסנים בארכיון הלאומי שבקולג' פארק, מרילנד. בוקר אחד כשעבדתי שם, בחדר גדול מלא במקראות מיקרופילם ובמפעיליהן השקטים, המלומדים, וחללו רוחש קולות זמזום ורשרוש, נתקלתי במקרה במטמון של תעתיקים שהכילו את חקירותיו של גרינג, ובהן גם חקירה מפתיעה של אחיו הצעיר, אלברט. מעולם לא שמעתי על אלברט, אבל סיפורו ראוי לציון. הוא התנגד למפלגה הנאצית ויצא מגדרו כדי להציל יהודים, ופעם אחת הצטרף אל חבורה של נשים יהודיות שאולצו לקרצף את הרחובות בחומצה, על ברכיהן. הרמן היה מחלץ אותו בכל פעם שהסתבך בצרות עם השלטונות. ב-25 בספטמבר 1946 זומן אלברט לחקירה.
שאלה: מה אמר אחיך כשסיפרת לו על הדברים הנוראים שנעשים ליהודים?
תשובה: תגובתו הייתה תמיד שהדברים האלה מוגזמים, מפני שיש לו דוחות מדויקים עליהם. הוא אמר לי שלא להתערב בענייני המדינה ובענייני היסטוריה, מפני שאין לי שום מושג בפוליטיקה. "אתה אידיוט פוליטי!" אלה בדיוק המילים שלו... הרמן תמיד קרא לי הכבשה השחורה של המשפחה מפני שהצלתי יהודים והתנגדתי למפלגה הנאצית.
גרינג רתח מזעם על עצם הרעיון של משפט נירנברג, והוקיע את צביעותן של בעלות הברית. הוא ציין שהבריטים הם שהמציאו את מחנות הריכוז במלחמת הבּוּרים, והרוסים רצחו קצינים פולנים ביער קאטין ומיליונים מבני עמם, והאמריקנים טבחו באינדיאנים. כששמע גרינג שהאמריקנים הטילו פצצת אטום על הירושימה העיר, "אהה, ומיהם פושעי המלחמה עכשיו?"
אלוף משנה ג'ון אֵיימֶן חקר את גרינג חקירה מקיפה ויסודית, והתעתיקים שלה מעמידים צוהר יוצא דופן להתבונן בעדו על אחריותו האישית. ב-6 בספטמבר 1945 נסבה חקירתו של גרינג על הפצצת רוטרדם.
שאלה: האם אתה עצמך פקדת להפציץ את רוטרדם?
תשובה: כן, אבל אני עצמי לא הוריתי להפציץ את רוטרדם אלא את המקום שבו התרחשה הלחימה. הצנחנו שם צנחנים והם היו מוקפים ונלחמו שם. זאת הסיבה שהמקום הופצץ. אני רוצה לומר שאת כל ההפצצה של רוטרדם עשו שלושים ושישה מטוסים, ואילו תושבי רוטרדם לא היו פחדנים כל כך הם יכלו לכבות את השרפות. לא התושבים ולא מכבי האש של רוטרדם לא עשו שום ניסיון לכבות את הלהבות, וזאת הסיבה שהאש התפשטה כל כך והרסה את כל הבתים ההם, שהיו עתיקים. אחר כך התפשטה האש בין הבתים... וגושי הבניינים והמצב הורע. ואפילו אחרי שהקרב הסתיים לא ניסה איש לכבות אותה. ההפצצה כולה נמשכה חמש דקות בלבד.
חילופי הדברים האלה מעניינים מכמה סיבות. גרינג ניחן בזיכרון יוצא דופן לפרטים. אף על פי שההפצצה אירעה חמש שנים קודם לכן זכר גרינג כל פרט מן האתרים שהופצצו והצביע עליהם לפני איימן על מפה גדולה ומפורטת של העיר. גם מאמציו החוזרים ונשנים להסיר מעליו את האשמה ראויים לציון. הוא לא הורה להפציץ את רוטרדם אלא רק "את המקום שבו התרחשה הלחימה" (כלומר את רוטרדם); רק שלושים ושישה מטוסים השתתפו בהפצצה, והיא הייתה קצרה מאוד. ועוד, הבניינים היו מלכודות אש ישנות, ואשמת התושבים היא שהעיר נשרפה כליל מפני שהיו פחדנים ולא עשו ניסיון ממשי לכבות את האש.
ניסיונותיו של איימן להפיל את גרינג בפח עלו בתוהו. גרינג הדף כל שאלה מנחה בהפרכה עם עוקץ משלה. ב-7 בספטמבר קיווה איימן לפתות את גרינג להודות שהוא הורה לעשות מעשי גמול:
שאלה: אתה לא זוכר שפרסמת הצהרה... שאם הבריטים יהרגו טייסים שלך תהרוג אתה עשרה טייסים בריטים על כל גרמני שהבריטים הרגו?
תשובה: לא, מעולם לא אמרתי זאת.
שאלה: זה מה שהמסמכים מראים.
תשובה: הייתי רוצה לראות את המסמכים.
שאלה: אני יודע שזה מה שהיית רוצה, ואולי תראה אותם בסופו של דבר, אבל אני מנסה להבין קודם כול אם אתה זוכר את זה בכלל...
תשובה: האם פירוש הדבר שהמסמך הזה מכילה פקודה שאני נתתי, בכתב, שאומרת כך?
שאלה: אני לא עונה על שאלות; אתה הוא שעונה על שאלות...
תשובה: בסדר, לאלוף משנה יש מסמכים שלפיהם הוא שואל אותי, ולי אין כלום להסתמך עליו חוץ מן הזיכרון שלי.
יש שגרינג השיב בכנות מפתיעה. כשנשאל על השימוש שעשו הנאצים בעבודת עבדים קבע, "השימוש שלהם היה בעזרה למלחמה הכלכלית. השתמשנו בעובדים האלה מסיבות ביטחוניות. כדי שהם לא יוכלו להיות פעילים בארצות שלהם ולעבוד נגדנו." בראיון עם הפסיכיאטר לאון גולדנסון העיר גרינג על ההליכים: "האמת היא שאני מתכוון לעשות צחוק מהמשפט הזה. אני מרגיש שלמדינות זרות אין שום זכות לשפוט ממשלה של מדינה ריבונית". גרינג מתח ביקורת גם על מבנה המשפט, ואפילו על בחירת הנאשמים של בית הדין. "נמנעתי מכל הערת ביקורת על הנאשמים האחרים. אבל הם תערובת לא מייצגת. כמה מהם כה חסרי חשיבות עד שמימי לא שמעתי עליהם". הוא התכוון להנס פְריטשֶה, ולטר פוּנק ווילהלם קַייטל, שנראו לו דגי רקק לעומתו.
בראיון אחד שעסק בנושאים רבים דן גרינג בהשמדת עם, באשמה, בטוב וברע: "אפילו אם לאדם אין נקיפות מצפון בנוגע להשמדת עם שלם, הרי שההיגיון הפשוט אומר שבציוויליזציה שלנו זה מעשה ברברי שיחשוף אותנו לביקורת פנימית וחיצונית אדירה ויגונה כפשע הגדול ביותר בהיסטוריה. עליך להבין שאני לא אדם מוסרני, אף על פי שיש לי קוד התנהגות אבירי משלי. אילו הרגשתי באמת שבהריגת היהודים האלה יש תועלת כלשהי, למשל שהיא תביא לניצחון במלחמה, זה לא היה מטריד אותי יותר מדי. אבל זה היה כה חסר משמעות ולא הועיל לאיש, ורק הוציא לגרמניה שם רע... אני לא מאמין בתנ"ך ולא בהרבה דברים שאנשים דתיים מאמינים בהם. אבל אני מעריץ נשים ואני חושב שזו התנהגות לא ספורטיבית להרוג ילדים. זה הדבר העיקרי שמטריד אותי בהשמדת היהודים... אני עצמי מרגיש חף מאחריות לרצח ההמוני הזה... שמעתי שמועות על הרג המוני של יהודים, אבל לא יכולתי לעשות דבר בעניין, וידעתי שאין טעם לחקור שמועות שכאלה ולבסס את המידע במדויק... אבל הייתי עסוק מדי בדברים אחרים, ואם הייתי מגלה מה קורה בקשר לרצח ההמוני זה רק היה גורם לי להרגיש רע, וממילא לא יכולתי לעשות הרבה כדי למנוע זאת".
להרוג ילדים זו "התנהגות לא ספורטיבית"? גרינג השתמש במילה "ילדים" כאילו מדובר במקבילה התחבירית לסנאים או עורבים. אין זה אישור מהדהד ליכולתו להרגיש אמפתיה, ולא הועילה לו גם ההצהרה שהוא לא בדק את השמועות על ההשמדה ההמונית מפני ש"זה רק היה גורם לי להרגיש רע". ומעל לכל דבר אחר, גרינג היה מחליף צבעים כזיקית רבת פרצופים.
"כלפי הצרפתים היה מתנשא ושופע בוז," ציין בחריפות החוקר ג'וזף מאייר. "כלפינו האמריקנים הוא היה שודד ים לבבי וגזלן בן חורין, דמות שחשב שכנראה תמצא חן בעיני האמריקנים התמימים שהכיר מסרטי הוליווד. בחברת הבריטים הקרים והמיומנים היה שקט ורוחש כבוד, וניסה בחשש את הג'נטלמניות שנראה לו שתמצא חן... עם הרוסים היה גרינג מפוחד מעט ומכווץ בחשש. הוא לא הכיר שום פוזה שעשויה לעורר סקרנות ברוסי. הוא פחד עד מוות מכל רוסי שראה".
לאחר שהוטל על גרינג עונש מוות, הפסיכיאטר סגן אלוף ויליאם דאן המשיך בביקורים הסדירים בתאי האסירים שהמתינו לביצוע גזרי הדין. גרינג, הזהיר דאן, "יעמוד לנוכח גזר הדין שלו מחוזק באנוכיות, במרי מופגן וברברבנות. גרינג ינצל את ההזדמנות לצאת לקרב". אבל שעה אחת לפני הוצאתו להורג התאבד גרינג בתאו בציאניד. מתחילת שביו הודיע גרינג שלא יניח לבעלות הברית לתלותו - קץ כזה יהיה מתחת לכבודו.
במכתב ההתאבדות שלו כתב: "הייתי מניח לעצמי להיות מוצא להורג בידי כיתת יורים. אבל אין זה ראוי שהרייכסמרשל של גרמניה ימות על הגרדום... לפיכך אני בוחר בדרך מותו של חניבעל הגדול... ידעתי שייגזר עלי עונש מוות, מפני שראיתי במשפט כולו להטוט פוליטי של המנצחים... אבל ציפיתי שיעניקו לי את הזכות למות כחייל. לנוכח אלוהים, עמי ומצפוני, אני רואה בעצמי חף מפשע, ואיני אשם בפשעים שבהם הורשעתי בבית משפט של האויב".
במכתב לאשתו הוסיף גרינג: "אהובתי האחת והיחידה, אחרי ששקלתי את הדברים בכובד ראש ואחרי תפילה כנה לאלוהים החלטתי לאבד את עצמי לדעת, כדי שלא אוצא להורג בדרך נוראה כל כך בידי אויבי... חיי הסתיימו כשנפרדתי ממך לשלום בפעם האחרונה... פעימות לבי האחרונות הן למען אהבתנו הגדולה והנצחית".
קבוצה קטנה של עיתונאים היו אמורים לצפות בהוצאות להורג. הכתב קינגסבֶּרי סמית הוא שמסר את הידיעה שגרינג נמלט מן ההוצאה להורג: "הרמן גרינג לא הוליך היום את מצעדם של הנאצים - המצעד אל הגרדום. הוא שכב בתאו, מת מידיו שלו, ויואכים פון ריבנטרופ תפס את מקומו בראש המצעד אל הנצח".
אלוף משנה אנדרוס נאלץ להודיע על ההתאבדות לעולם. כשהפסיכיאטר דאגלס קלי - שהצטרף לצוות התביעה וניסה באמצעות מבחני IQ ומבחני רורשך לבחון את מוחות פושעי המלחמה הנאצים תקינים ונורמטיביים - שמע את החדשות הוא העיר, "התאבדותו, אפופה במסתורין ומדגישה את אוזלת ידם של השומרים האמריקנים, הייתה ליטוש אחרון מעשה ידי אומן, אפילו מעלל מבריק, שמשלים את הבניין שגרמנים יוכלו להתפעל ממנו עוד זמן רב בעתיד". דעתו של הפסיכולוג גוסטב גילברט, אף הוא חבר הצוות המשפטי, הייתה שונה: "גרינג, במותו היה כמו בחייו, פסיכופת המנסה לשים ללעג את כל הערכים האנושיים ולהטות את תשומת הלב מאשמתו במחווה דרמטית".
עד היום חידה היא איך השיג גרינג את הציאניד, אף על פי שבסוף המלחמה היה הציאניד נפוץ בכל מקום בגרמניה ושיעורי ההתאבדות הרקיעו שחקים. כשניגנה התזמורת הפילהרמונית של ברלין את האופרה "דמדומי האלים" מאת ריכרד וגנר באפריל 1945 עמדו חברי "נוער היטלר" ביציאות מן האולם וחילקו גלולות ציאניד לכל מי שהעדיף למות ולא להיכנע לצבא האדום העומד בשער.
האסירים ותאיהם עברו חיפושים חוזרים ונשנים וחומרים וחפצים אסורים הוחרמו, אבל בחדרים שבהם אוחסן רכושם של האסירים לא היו החיפושים יסודיים כל כך. מבקרים ועורכי דין אמנם עברו חיפוש על גופם ובכליהם, אבל ייתכן שהחיפוש הזה לא נעשה בקפדנות בידי החיילים, שמספרם הלך וקטן והכשרתם בתור ושומרים הייתה לקויה.
מקצת השומרים נקשרו אל אסיריהם, בייחוד אם היו מפורסמים ומקסימים כמו גרינג. לפחות שני שומרים נחשדו בתור בלדרי ציאניד. שומר אחד, הרברט לי סטַייוֶורס, טען שחברתו הגרמנייה ביקשה ממנו להעביר "תרופה" אל גרינג בימיו האחרונים. חשוד אחר, שומר הכלא ג'ק "טֶקס" ויליס, שגם הוא נחשב למיודד מדי עם גרינג, היה מעביר אליו כל מיני חפצים ממחסן הכלא.
לבסוף, החשד נפל גם על דאגלס קלי עצמו, בייחוד אחרי מותו שלו בנסיבות דומות שנים לאחר מכן. משקיפים רבים ציינו את יחסיו הקרובים עם גרינג ותהו אם ייתכן שהוא הבריח לו את גלולת המוות. עשרות שנים לאחר מכן לא סביר שנדע אי פעם מי נתן לגרינג את הציאניד, אבל התאבדותו הייתה מהלומה קשה למפקד הכלא אנדרוס. יריבו הערים עליו, והעיתונות מיהרה להצביע על האשמים. "איך קרה הדבר?" כתב הירחון טיים בזעם. "זה קרה מפני שהצבא מינה למפקד הכלא קצין נפוח וחסר דמיון... שלא התאים לתפקידו. אלוף משנה ברטון ק' אנדרוס אהב את התפקיד הזה. בכל בוקר הייתה דמותו הגוצה, הדומה ליונה זפקנית שמנמנה, נכנסת בהדר מלכות אל בית המשפט".
שנים לאחר מכן הפריך אנדרוס את טענותיו של העיתון: "משקלי היה אז 72.5 קילוגרם, גובהי 178 סנטימטר, היקף החזה 112 סנטימטר, היקף המותניים 91 סנטימטר... יונה זפקנית שמנמנה?" הוא לא טרח לענות על השאר. אבל אפילו על ערש מותו ב-1977 הוסיף גרינג לרדוף את אנדרוס, והוא קרא מתוך הזיותיו, "גרינג התאבד. אני חייב להודיע למועצה".
הספר "אנטומיה של רשע" מאת ד"ר ג'ואל דימסדייל יצא לאור בהוצאת כתר
לפנייה לכתב/ת 
