תא 11 באגף 2 באבו כביר. כשדלת הברזל הכבדה של התא נטרקת והסוהרת נועלת אותה מבחוץ במפתח גדול המחובר לצרור עמוס מפתחות, אתה נותר לבדך. קולות נשמעים במסדרון האגף אבל אתה לא רואה כלום. העיניים סורקות במהירות את התא. שתי מיטות קומתיים מברזל, מזרני גומי דקיקים חסיני אש, שתי שמיכות צמר לבנאדם, כיור נירוסטה בחדר ותא שירותים־מקלחת, אסלה בלי מושב ומקלחת שהיא חור בקיר ממנו זורמים המים. חלון גבוה ממנו נכנס אור מבחוץ ונורה הדולקת כל שעות היום עד לכיבוי האורות בעשר בלילה.
באחד התאים האלה היה עצור במשך שבוע יועץ התקשורת לשעבר של משפחת נתניהו, ניר חפץ. בכל יום היו מעירים אותו בארבע בבוקר ומורידים אותו לקומת הכניסה בבית המעצר, שם היה מחכה בתאי ההמתנה, "כלובות" בעגת העבריינים, להסעה של "נחשון", יחידת הליווי של שב"ס, שתיקח אותו לעוד יום בחדרי החקירות בלוד של להב 433.
למשאית העצורים, "פוסטה" בשפת המקום, הועלה אזוק בידיו וברגליו. בפנים התיישב על ספסל ברזל לא מרופד יחד עם עוד כ־30 עצורים. זו משאית אטומה עם סבכת ברזל מסורגת בצפיפות בחלק העליון של דפנות הרכב. מעין חרך הצצה אל העולם החופשי הנראה דרכו מפוקסל, קרוב מאוד וכל כך רחוק בו־זמנית. כך יום אחר יום, בלי קשר עם המשפחה והילדים, בלי גישה לטלפון וכלי תקשורת, בניתוק מוחלט מהעולם שבחוץ.
חוויית המעצר היא לא דבר קל לאף אדם. "טראומה מטלטלת שפוצעת את הנפש", מגדיר אותה אדם שהיה עצור בחשד למתן טובות הנאה בפרשה שנחקרה בלהב 433. היא לא קלה גם לעבריינים, שעולם הפשע עבורם הוא דרך חיים. עבריין פלילי מבין היטב את הסיכונים של המקצוע. מעצר לחקירה הוא רק אחד מהם. אבל מה עם האנשים המגדירים עצמם נורמטיביים? אנשי ציבור בכירים, מאכערים ומערבבים למיניהם, אנשי עסקים ובעלי חברות, מנהלים שתחתם עובדים עשרות כפופים?
אם חטאו בשחיתות, בעבירות מרמה, בקבלה או מתן שוחד, האם לקחו בחשבון כי יבוא יום וייעצרו, יחלקו תא מעצר עם עבריינים, ימצאו עצמם אזוקים ברגליים ובידיים, מובלים ברכב אסירים אטום להארכת מעצר בבית המשפט, שם באולם ימתינו להם עשרות צלמים שיתעדו כל זווית בקלסתרונם?
מסלול הקליטה: "סרט אימה"
הוא בשנות הארבעים לחייו, איש עסקים, נשוי ואב לילדים, דמות מוכרת בקהילה שבה הוא חי, מגדיר עצמו "אזרח מהשורה". לפני כשנה, בשעת בוקר מוקדמת, דפקו שוטרים על דלת ביתו וביקשו ממנו שיצטרף אליהם לחקירה. מעבר לכך לא הרחיבו. "לא לקחתי איתי שום דבר, חשבתי שתוך כמה שעות אני גומר עם זה", הוא משחזר.
"הביאו אותי ללהב 433 ושם נכנסתי לחקירה שנמשכה 12 שעות ובמהלכה הודיעו לי שאני עצור. ההבנה שלוקחים ממך את החופש מחלחלת לאט־לאט, קודם כל כשמודיעים לך שאתה עצור ומאוחר יותר כשמתחילה הוויה דולורוזה לבית המעצר. החליטו לשים אותי במעצר בבאר־שבע. בדרך רכב העצירים עצר להוריד ולהעלות עצורים באבו־כביר בתל־אביב, משם המשיך לבית המעצר 'שקמה' באשקלון ורק משם לבאר־שבע. כל הדרך אתה מיטלטל על המושב ששובר לך את הגב. יושב צפוף מאוד, אחד בתוך השני, מרגיש בהזיה.
"לבאר־שבע הגעתי סמוך לחצות, אחרי שלוש ומשהו שעות של מסע ייסורים. אתה מאבד שליטה בזמנים כי לוקחים ממך הכל, את השעון, את הטלפון, אין לך מושג מה השעה. אתה לא מכיר כלום, אתה לא חלק מהעולם העברייני, בחיים לא היית בכלא, הגרון שלך יבש, מרגיש מרוקן, לא מבין מה קורה איתך, ממש סרט אימה".
עכשיו אנחנו בבית המעצר "הדרים" שבשרון. 947 מיטות, 8,500 עצורים נכנסו ויצאו מכאן ב־2017, התחלופה אינטנסיבית. שאול אלוביץ', המחזיק בחברת יורוקום ודרכה בשליטה בחברת בזק, היה עצור כאן בפרשת 4000 עד ששוחרר למעצר בית בתחילת השבוע. גם שלמה "מומו" פילבר, מקורבו של ראש הממשלה נתניהו ומנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, העביר פה באחד התאים כמה לילות עד שהחליט לחתום על הסכם עד מדינה.
גונדר־משנה איאד סביתי, מפקד בית המעצר, אומר שרוב העצורים בפרשיות המתוקשרות מגיעים למתקן עליו הוא אחראי. "אנחנו כמובן לוקחים בחשבון את הרגישויות. זו לא חוויה נעימה לבנאדם ממעמד מכובד לישון על מזרן של עצור בעובי חמישה סנטימטרים. בתחושה שלו חרב עליו עולמו. אלו אנשים בלי רקע עברייני, בעלי מעמד חברתי משמעותי, מקבלי החלטות, מנהלים. המכה המורלית היא בהחלט קשה".
הקליטה במקום אורכת זמן. היא מתחילה ב"מכלול הקליטה" לשם מגיע העציר במשאית של יחידת "נחשון", הפוסטה. המשאית נעצרת מחוץ לשער גלילה ענק שנפתח לקראתה ואז היא נכנסת פנימה לחנייה מקורה. רק אחרי ששער הגלילה יורד חזרה והכניסה נאטמת שוב, נפתחות דלתות הפוסטה.
יש בה ארבעה תאי נסיעה לעצירים. בתא הגדול, המרכזי, יש מקום ל־22 נוסעים, מחוץ לו יושבים שני לוחמים של "נחשון". ישנם גם שלושה תאי הפרדה קטנטנים – פשפש צר עם ספסל ברזל מקובע ודלת ברזל מסורגת שנסגרת עליך כמעט בפנים. בכל פשפש כזה יש מקום לשני עצירים. מי שנוסע שם מוגדר כעציר הפרדה שיש צורך לשמור על ביטחונו. במהלך הנסיעה שלוש מצלמות משדרות ללא הפסק את מה שקורה בתוך הפוסטה לאנשי "נחשון" בקבינה.
כל נסיעה היא אופרציה רבת משתתפים: במשאית נמצאים חמישה לוחמים־מאבטחים חמושים, וכל משאית מלווה בשני כלים בהם עוד 4־5 ממאבטחי היחידה.
כל עציר העולה לפוסטה נאזק בידיו וברגליו. כמה דקות ישיבה במשאית העצורים כשהידיים והרגליים שלך באזיקים ממחישים רק חלק קטן מהחוויה הלא נעימה. הידיים הופכות ליחידה אחת ואין מה לדבר על לשבת רגל על רגל. אתה נדרש ללכת בזהירות, בצעדים קטנים ומדודים. הירידה במדרגות המשאית הופכת לחישוב מתמטי של רוחב הפסיעה. צעד גדול מדי וזה ייגמר בנפילה.
העצירים מורדים אחד־אחד, מתבקשים לעמוד עם הגב לסוהר על מנת שיסיר מרגליהם את האזיקים. הסרת האזיקים מאובטחת על ידי סוהר נוסף שעומד ומשגיח. בכניסה למתקן עובר העציר בדיקה יסודית על גופו ובכליו. אחרי הבדיקה, הכוללת שיקוף ומגנומטר, מוכנס העציר לתא המתנה, שם הוא מחכה לבאות, מנסה לעכל את המעמד.
אזיקי הרגליים כבר הורדו ממנו, דלת התא נטרקת עליו והוא נדרש להוציא את ידיו האזוקות דרך האשנב בדלת התא אל המסדרון, אז אחד הסוהרים מתיר את ידיו.
המעצר: שעת טיול ביום
האגף לעצורי ימים מאכלס את העצורים לחקירה. לכאן מגיעים העצורים לאחר הארכת מעצרם בבית המשפט ומכאן הם יוצאים בכל בוקר לחקירה או שוב להארכת מעצר.
מיה שמחה, ראש תחום טיפול ושיקום בבית המעצר, אומרת שלאורך כל שעות היום, גם בלילה ובסופי שבוע, ישנם עובדים סוציאליים בתורנות. "כל עציר שנקלט עובר דרך חובש או רופא על פי צורך. הוא מתושאל על ידי קצין המודיעין לגבי סכסוכים שיש לו ובמקרה של צווארון לבן התשאול של הקמ"ן הוא מהיר. אחר כך אנחנו נכנסים לתמונה.
"אנחנו מדברים עם כל עצור שמגיע. עצורי צווארון לבן הם בעלי רקע נורמטיבי, לרוב זה מעצרם הראשון. הם מגיעים בשעות הערב המאוחרות אחרי חקירה מתישה, יום מאוד מורכב. עומד מולך אדם בחוסר אונים, חושש מהתנאים, ממה שהוא הולך לעבור פה. הבושה שלו היא גדולה והרצון לצאת מפה כמה שיותר מהר עוד יותר גדול.
"השיחה שלנו איתם לא שיפוטית. אנחנו מבררים רקע אישי־משפחתי, שואלים על גורמי תמיכה שילוו אותם במהלך הימים הלא פשוטים של המעצר. מנסים לעודד אותם לדבר על התחושות ודרך זה להעריך את מצבם הנפשי. האם העציר מאורגן או מבולבל, בעל כוחות נפשיים לעמוד בזה. במהלך השהות שלהם כאן אנחנו נראה אותם בכל יום. גם אם הם יוצאים מוקדם בבוקר לחקירה וחוזרים מאוחר בלילה, כשיחזרו נגיע אליהם ונברר לשלומם, נשאל אם חסר להם משהו, וזה תקף לגבי כל עציר שחוזר מחקירה או מבית המשפט. היחס כאן שוויוני לכולם".
מנקודת מבטו של העציר ההמום, גם השאלות הרגישות ביותר של אנשי השב"ס נופלות לעיתים על אוזניים אטומות. ד' הוא אדם נורמטיבי שנקלע למעצר. "לילה קודם הייתי בשמחה משפחתית ולפנות בוקר העולם התהפך עליי", הוא מספר. "זו סיטואציה לא נורמלית לאדם שלא חבר בארגון פשיעה. בדרך כלל אתה מגיע לבית המעצר בשעות הערב. זה תהליך איטי ואתה פוגש בדרך את כל עם ישראל במרעו.
"בתהליך הקליטה מפגישים אותך עם חובש, עובדת סוציאלית שאין לה הרבה מה להגיד חוץ מ'תהיה חזק' וקצין מודיעין ששואל אותך אם יש לך אויבים בכלא. ואתה עונה, 'אני לא מכיר כאן אף אחד, מה אתם רוצים מחיי?' לאחר מכן מכניסים אותך לתא ופה זה כל אחד לעצמו, אתה לא מייצר מגע עם אנשים. זה אנשים שעברו חיים לא פשוטים, לא חבר'ה בטיול שנתי על מיטות קומותיים באיזה בית ספר שדה".
לאחר תהליך הקליטה מקבל העציר סל סדקית בסיסי: מברשת ומשחת שיניים, סבון ומגבת. בני משפחה רשאים להגיע לבית המעצר עם תיק ציוד ובו בגדים ולבנים להחלפה ולהשאירו ביומן בית המעצר עבור קרובם העצור. כל תיק כזה עובר בדיקה יסודית ומועבר לעצור ברגע שהוא חוזר למתקן המעצר. מרגע שקיבל את הציוד מהבית הוא ייקח אותו איתו לאן שילך במקרה והיחידה החוקרת תחליט להעבירו לבית מעצר אחר או לשחררו.
בימים הנדירים בהם העצור נשאר בבית המעצר הוא זכאי לשעת טיול בחצר. בשאר הזמן הוא נשאר נעול בתאו. באגפי העצורים אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין רדיו, אפילו ספר מותר לשאול רק מספריית בית המעצר – אין קשר לעולם החיצון, מלבד פגישה קצרה עם עורך דין, כדי לבטל כל אפשרות לשיבוש חקירה.
הפשפשים: בגלל ההומלסים
באנו ביום רביעי בשש בבוקר, עם שחר. התנועה על כביש 4 הסמוך הייתה עדיין דלילה אבל בית המעצר רחש פעילות. שעת ההשכמה הרשמית פה היא חמש בבוקר, אבל לכל חקירה או הופעה בבית המשפט במחוז אחר מעירים את העצור בשתיים־שלוש בלילה על מנת להתחיל את המסע לעבר היעד שלו. וממילא מאוד קשה לישון; זה מקום מלא הלמות של טריקת דלתות ברזל כבדות וקרקוש צרורות המפתחות של הסוהרים. עצירים צועקים זה לזה, מחכים ב"כלובות" להסעה שתיקח אותם, כל אחד לענייניו החקירתיים או המשפטיים.
עצור שמוחזק ב"הדרים" ונחקר בלהב 433 בלוד עובר דרך חתחתים כדי להגיע לשם. מכאן הוא מוסע למתחם כלא איילון ברמלה, שם הוא מורד אזוק בידיים וברגליים, אזיקיו מוסרים ממנו תחת אבטחה ואז הוא נאזק שוב על ידי מסיעיו החדשים, שיובילו אותו במשאית עצירים אחרת ללהב. בדרך תעבור המשאית בין בתי משפט ותחנות משטרה, תוריד ותעלה עצירים.
לא רק המזרן הדקיק, השמיכה המהוהה, ההמולה ואובדן הפרטיות גורמים לך להתגעגע הביתה. האוכל כאן בסיסי ביותר. ברביעי בבוקר קיבלו העצירים בהדרים תה חם, קופסת גבינה לבנה, עגבנייה, חמאה ולחמניה. לקינוח היה מעדן בטעם וניל.
"ירדתי קרוב לעשרה קילו בתשעה ימים בהם הייתי עצור", ממשיך בסיפורו איש העסקים שהיה עצור לחקירה בלהב 433, "ואני לא שמן בכלל, אני בנאדם שרץ ומתאמן, רוצה לומר שלא היו לי יותר מדי עודפים. ב־30 השעות הראשונות לא יכולתי לאכול כלום מההלם. אתה מוכנס בשעת לילה מאוחרת לתא ולא יכול להירדם. רעש, דלתות שנפתחות ונסגרות בלי הפסקה כי כל הזמן עצורים חוזרים ויוצאים. צעקות, ויכוחים. כל בום הקפיץ אותי לשמיים.
"זו טראומה־טראומה. הפשפשים שניר חפץ התלונן עליהם זה החלק הקטן. אתה חווה קור, חרדה, לא מתקלח, נמצא בסביבה אלימה, מטורפת, ובין לבין אתה בחקירה בלהב. הופכים אותך לפלסטלינה. זה נוראי, אין לי מילה אחרת".
חפץ, אלוביץ' ופילבר הוגדרו עצירים להפרדה מטעמים חקירתיים. עצירים תחת ההגדרה הזו שוהים לבד בתא או יחד עם עצירים אחרים הנחקרים בפרשות לא קשורות. כל תנועה בבית המעצר מלווה בסוהר, אין כאן תנועה חופשית. ריח הליזול הוא בחזקת אגדה אורבנית. קרוב ל־20 שנה חלפו מאז הפסיקו להשתמש בחומר הניקוי הקשוח הזה בבתי הכלא. משתמשים כאן באקונומיקה לסוגיה.
בהארכת מעצרו השנייה התלונן חפץ בפני שופטת בית משפט השלום בתל אביב, רונית פוזננסקי־כץ כי התעורר בבוקר "עם מאות עקיצות של פשפשים כשכל גופי מכוסה שלפוחיות בידיים וברגליים". סביתי לא מכחיש שפשפשים, המכונים בעגת בית הסוהר "בגבגים", מסתובבים כאן. "אנחנו במרדף אחרי הניקיון. אסירי עבודה מנקים את האגפים בבית המעצר שלוש פעמים ביום. זה מפעל ענק והפשפשים הם חלק מהסיפור. זה אתגר משמעותי עבורנו. אנחנו מרססים על פי תוכנית קבועה בכל כמה חודשים ואם יש צורך אז גם מחוץ לתוכנית הקבועה".
שלוש שעות אחר כך, בבית המעצר תל־אביב באבו־כביר, יאמר לנו מפקד המקום, גונדר־משנה חיים מורד כי גם אצלו יש פשפשים. "יש לנו כאן אלפי תנועות בשנה, אסיר נכנס ואסיר יוצא. יש הומלסים שמגיעים לכאן מהרחוב ומביאים איתם את הפשפשים. יש פשפשים בקירות ובפלטות עץ ישנות. כשיש תלונה על עקיצות אנחנו לוקחים את כל המזרנים מהתא ושולחים אותם להשמדה. את השמיכות ובגדי העצירים אנחנו שולחים לכביסה בהרתחה. כל העצירים מהתאים בהם דווח שיש פשפשים מועברים לתאים אחרים. התא עובר הדברה ונסגר ל־24 שעות. אנחנו נלחמים בזה באופן סיזיפי".
עו"ד עפר ברטל, מומחה לעבירות צווארון לבן, אומר שעצורי פרשות שחיתות מאבדים צלם אנוש אחרי כמה ימים במעצר. ברטל, שייצג בין היתר את שולה זקן שחתמה על הסכם עדת מדינה בפרשת הולילנד ואת סמנכ"ל חברת החשמל דוד קון בפרשת סימנס, פוגש בדרך כלל את לקוחותיו ביום מעצרם, לרוב ביחידה שבה הם נחקרים. "אחר כך אני פוגש אותם שוב בדיון על הארכת מעצרם בבית המשפט והפעם הבאה מתרחשת כעבור יומיים־שלושה כשהם כבר עצורים. ההבדל בין האדם שפגשתי כמה ימים קודם לכן הוא עצום.
"בנאדם שרגיל להתגלח כל יום פתאום מרגיש לא נקי, לא מסודר. ההיגיינה הבסיסית נפגעת. יש אנשים שזה מערער אותם. רוב האנשים לא ישנים בכלל בימים הראשונים, מההלם. יש כאלה שמחליפים להם בתי מעצר כל כמה ימים ואז הם נאלצים לעבור את תהליך הקליטה מחדש. הורגים אותך. זה עינוי בלי שירביצו לך. אנשים נחקרים כשהם שבורים ומדברים מלחץ, אומרים דברים שלא התכוונו לומר. אתה רוצה הביתה.
"לא נותנים לך לדבר או להיפגש עם ילדיך ואשתך, עם הקרובים לך ביותר. עורך הדין שלך, שעד אתמול לא היכרת, הופך לבנאדם הכי קרוב אליך. חוץ מ־20 דקות עם עורך הדין, שזה מגוחך כי אי־אפשר לעשות כלום בזמן הזה, אתה לא רואה אף אחד שהוא לא חוקר או סוהר. ואני עוד לא מדבר בכלל על החשיפה התקשורתית, על כל הצלמים שעטים עליך באולם בית המשפט לפני שהשופט נכנס לאולם. זה איום ונורא".
בית המשפט: "אין לך מה לדבר"
עכשיו אנחנו בבית משפט השלום בפתח־תקווה, בכניסה האחורית שלו. מחסום הגלילה הענק עולה מעלה לאט עד שמשאית העצירים יכולה להיכנס פנימה למתחם המאובטח. רק אחרי שהגלילה יורדת שוב ונוגעת בקרקע העצירים יורדים בזה אחר זה, בסדר מופתי. אזיקי הרגליים מוסרים והם עוברים בדיקה גופנית יסודית בכניסה פנימה, זאת לאחר שעברו כמה שעות קודם לכן בדיקה גופנית יסודית לפני שיצאו מבית המעצר. רק אחרי שהם מוכנסים לאחד משבעת התאים, מוסרים מהם אזיקי הידיים.
רב־כלאי יחיאל אוחיון, מפקד פלגת "חרוב" ביחידת נחשון, מנהל כאן את אופרציית ליווי העצורים לאולמות הדיונים. העצירים מושמים בתאים לפי סיווגם: טעוני הגנה, נשים, קטינים ורמות סיכון של אלימות. העלייה לאולמות נעשית בתיאום עם השופטים, התובעים והסנגורים. לפני שעצור מוצא מהתא הוא מתבקש לשלוף את ידיו החוצה מהאשנב והוא נאזק שוב.
מקומת תאי ההמתנה מועלים העצירים לאולם בית המשפט, כל עציר בתורו. כל נסיעה במעלית כרוכה בבדיקה של אחד מאנשי יחידת "נחשון" לפני שמוכנס אליה העצור: מחפשים אחר טלפונים מוסלקים, פתקים או חפצים חדים.
במעלית ישנו פִּשְפָּש צר עם סבכת ברזל, מעין דלת הזזה מאחוריה עומד העצור והיא נסגרת עליו לפני שהמעלית מתחילה לעלות. כשמגיעים לקומה, הסבכה נפתחת והעצור מוצא מהמעלית לשטח הסטרילי המוביל לאולם הדיונים. רגע לפני שהוא מוכנס פנימה מוסרים מידיו האזיקים. הצלמים והכתבים כבר יודעים שהעצורים מגיעים וממתינים באולם. "אנחנו אומרים לעצור 'אין לך מה לדבר עם התקשורת, אם שואלים אותך שאלות, אתה לא עונה", אומר אוחיון. "מרביתם מכבדים זאת. מי שבכל זאת מדבר, אנחנו מחויבים למלא עליו דו"ח משמעתי".
המפקד סביתי מ"הדרים" אומר שהפקודות והנהלים ברורים וחדים. "אין מקום לפרשנויות", הוא אומר, "במעצר כולם מקבלים את אותו היחס, אין תנאים מקלים ואין פריבילגיות בגלל מעמד או תפקיד. כולם שווים פה – אנסים, גנבים, רוצחים, עברייני תעבורה וצווארון לבן. אנחנו מצידנו נוהגים בהם בכבוד, רואים בהם בני אדם. לא שוכחים לרגע שמדובר במעמד קשה".
גם המפקד מורד מאבו־כביר לא מקל ראש בחוויה. "לא צריך להיות פסיכיאטר או פסיכולוג כדי להבין את הסיטואציה הזו. לנו עצוב לראות את כל מי שמגיע לכאן ולא משנה במי מדובר. עצורים מגיעים לכאן רצוצים אחרי יום חקירה ממושך ואתה רואה עליהם שלא קל להם. זה משהו שאני לא מאחל לאף אחד. איך אתה חושב שנראה בנאדם שהיה עד לפני יום־יומיים במעמד בכיר ומכובד ופתאום נטרקת אחריו דלת ברזל? זו טראומה שמחייבת אותנו לנהוג ברגישות".
חפץ היה עצור במשך שבועיים. בפרק הזמן הזה, לפי דרישה של היחידה החוקרת בלהב 433, הוא נקלט בארבעה בתי מעצר ברחבי הארץ. היה באבו־כביר כשבוע, בשקמה באשקלון, במגרש הרוסים בירושלים ובקישון ליד צומת יגור בצפון. הוא טולטל שוב ושוב, וכל פעם יצא מתאו לפני עלות השחר ובידיו מעט מחפציו האישיים, תיק עם בגדים להחלפה, מברשת ומשחת שיניים, לימי חקירות מתישים שנדמו כנצח. הלחץ שהופעל עליו היה עצום.
"ביבי דחה את חקירתו במשך ימים", אמר למקורביו בראשית השבוע, "הוא ידע שאני יושב בגללו במעצר, שמחזיקים אותי בתנאים קשים עד שהוא יואיל בטובו להיחקר. זה לא היה אכפת לו". שבועיים במעצר הספיקו לו. ביום ראשון השבוע הוא חתם על הסכם עד מדינה.
