לזכרם של אלעד, אוֺרי ונדב

לכל אדם יש את מתיו שלו לזכור. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אני זוכר את מתי הלוחמים – המפקדים. אני זוכר את שלושת המ"פים המצטיינים של חטיבת הצנחנים אלעד בן-דוד, אוֺרי אזולאי ונדב מילוא הי"ד, שנותרו לעד בינות לטרשים והסבך של דרום לבנון. אני זוכר אותם ממשיים וחיים כאילו שוחחנו רק אתמול, כאילו הם איתי, וכך אכן הם.

נדב מילוא, אורי אזולאי ואלעד בן-דוד ז"ל

את אלעד הכרתי כקמב"ץ גדוד 101. אלעד היה אז סגן צעיר, מבריק, חד מחשבה, ובעל חוש מעשי יוצא דופן. אלעד ידע להניע גדוד, וכל שנדרש לו היה רמיזות קלות מהמג"ד ביחס למה צריך ואיך אפשר. היו אלה ימים בהם ידעתי כי אהיה מג"ד 890, והיה לי חבל, כמה חבל, שאלעד לא יהיה אצלי בגדוד. מינויו של אלעד כמ"פ חוד בגדוד 101 היה טבעי, מתבקש, למרות גילו הצעיר. הייתי גאה בכך שכחטיבה ידענו לזהות את הטובים ביותר ולקדמם בהתאם. עקבתי מרחוק אחר כניסתו לתפקיד, אחר התמודדותו – אחר הצטיינותו. מתחת לחזותו הנערית הסתתר אדם מגובש, בעל אופי נחוש ויכולות בלתי-רגילות.

אורי אזולאי היה מ"פ המסייעת של גדוד 202. לא הכרתי אותו טרם פגשתיו כמח"ט מזרחית באזור הביטחון. רוחו של אורי שרתה על הפלוגה וזו היתה תופעה מפליאה. אורי היה שתקן, סגפן, פרפקציוניסט – מקצוען שאין שני לו. המסייעת של גדוד 202, אולי הפלוגה הכי קשה לפיקוד בחטיבה, פשוט העריצה אותו. אורי קיבל משימות חדשות בשיקול דעת, בשלווה קרה. מוצא אחר דקות ספורות את הדרך הנכונה ביותר, המקצועית ביותר לביצוע. מסביר ומנמק, וכמעט תמיד מצאתי עצמי מהנהן בהסכמה. היה ברור לגדוד ובחטיבה כי אם יש משימה מאתגרת, אורי יוביל. גם בלילה ההוא, החשוך והמר, על גבול אזור הביטחון מתחת למוצב "ברוש", אורי הוביל.

נדב היה מפקד הפלחה"ן (פלוגת ההנדסה החטיבתית). התעסוקה האחרונה שלו במוצב ריחן היתה השנייה אצלי בגזרה. הכרתי את נדב היטב. לא פעם הלכנו יחדיו בלילות, מפלסים דרכנו בין שיחים וסלעים. לא פעם ראיתי אותו מכין צוותים לפעילות מבצעית בסבלנות וביסודיות. בנדב היה עומק נדיר לקצין בגילו. שילוב בלתי רגיל של מקצוענות, בגרות אישית, וכושר ניתוח מערכתי שמתאים לקצינים בכירים ממנו. השיח עם נדב היה מפעים – בוגר, אחראי, עמוק. זווית ההסתכלות שלו היתה תמיד מקורית ומפתיעה. ראיתי בנדב יותר שותף מאשר פקוד. נדמה לי שכך חשו כל מפקדיו. המשימה מדרום לג'בל סוג'וד היתה עוד אחת מאלה שנועדו לדחוק את החיזבאללה מצירי התנועה שלנו. המשימה בוצעה והיטב, אך במחיר נורא.

אלו הם מתיי. שלושה מ"פים מצטיינים שבכל אחד מהם היתה טמונה מנהיגות חזקה, כושר חשיבה מעמיק, מסירות בלתי רגילה לתפקיד, ויכולת בין-אישית שגרמה לסובבים אותם תחושה נדירה בה היה שילוב של יראה ואהבה יחדיו – תחושה שאיני יודע לתת לה שם. נדמה לי שכצבא וכחברה טרם דנו לעומק בתקופה ההיא – תקופת השהייה באזור הביטחון. אנו, שנשאנו בעול הלחימה, ידענו שלכל תקופת תעסוקה מבצעית יש את מס הדמים שלה, שלא כולם יחזרו הביתה בעוד שלושה או ארבעה חודשים.

ידענו וקיבלנו, ונכנסנו לאזור הביטחון ויצאנו ממנו, ועשינו מלאכתנו – מלאכת הלחימה באמונה גדולה ומתוך התמסרות מלאה. היה בזה הרבה כאב, אך גם הרבה מאוד עוצמה. התבגרנו באזור הביטחון. הפכנו למפוכחים ונחושים וגם עקשנים מאוד. אחוות הלוחמים של אזור הביטחון היתה אחווה של יודעי ח"ן – דבק מלכד שרק מעטים הכירו, ידעו וחשו. ביום הזיכרון אני זוכר את מתיי. אני זוכר את אלעד, אורי ונדב שחסרונם הוא פצע פעור גם כיום. אני זוכר עוד רבים אחרים: תמיר, דרור, עומרי, יוסי ועוד ועוד שמות ופנים. דמם לא יבש, והם מזכירים לנו את החיים, את כל שיפה, טהור ונאצל בחיינו. יהי זכרם ברוך ומופת לעולמי עד.