מעדיפים מיץ פטל

בתחילת שנות ה-80, אחרי זכייה בפסטיבל הזמר המזרחי, נסע זוהר ארגוב לארצות הברית, שם נפגש עם הקוק וההירואין. כשחזר הוא דאג להכניס את חברו הטוב ישי לוי לחגיגה, ומאז דבק בתקשורת של שנות ה-80 דימוי של זמרים מזרחים שמשתמשים בסמים קשים, כולל כתבות עונתיות על חיים משה וכמה שהוא רזה לאחרונה. אף אחד לא לקח בחשבון שלמשה יש חדר כושר בבית, ושתחביבו העיקרי הוא לטפח את גזרתו ולמלא את הארון בחליפות.
הדימוי של הזמרים המזרחים המסוממים איפשר לעכל את החבר'ה הפרועים האלה מהשכונות, שחלקם התלבש בבגדים הנוצצים ונהג במכוניות האמריקאיות. כמעט ולא הבחינו שרוב הזמרים לובשים בכלל בגדי שבת, וג'ינס על הבמה נתפס בעיניהם כסימן חמור להתפרעות. אותם זמרים הופתעו בפגישותיהם באולפן עם נגנים וזמרים מהרוק הישראלי. יקירי הממסד הישראלי לא פתחו את יום העבודה בלי שכטה, ותמיד הגיעו מצוידים בקופסאות גראס. נכון, בשכונות יש סמים, אבל המשתמשים נתפסו כעבריינים ותפקידו של זמר, כמו בצופים, היה לשמש דוגמא ומופת לנוער.

היורמים

בשנות ה-90, כשהמוזיקה המזרחית חובקה על ידי תוכניות האירוח של ערוץ 2, והזמרים המזרחים החלו להרבות בדואטים עם חביבי הממסד, התגלתה האמת במערומיה: יורמים חסרי תקנה, שהמשכנתא בראש מעייניהם. התברר שסנדביץ' הגבינה הצהובה של אייל גולן מלווה במיץ פטל, ותאוותה של שרית חדד היא לאפה שמנה עם חמוצים. אפילו לא צינגל'ה קטן לרפואה. יתר על כן, אם זמרים מהדור המייסד כמו חיים משה ובועז שרעבי עוד יודעים להעריך ויסקי צרפתי טוב, הרי שליאור נרקיס מעריך בעיקר שוקו. אפילו הזמרים התורכים, שהדיכאון הוא מנת חלקם היומית, לא מתאוששים ממנו על ידי סמים, אלא על ידי פטפוט בלתי פוסק על נפתולי הגורל האכזר או על ידי חזרה בתשובה.

הלועסים

מכל סוגי הסמים, הענף היחיד שזמרים מזרחים - לפחות אלה מהדור המבוגר יותר - מתמחים בו הוא לעיסת גת. אבנר גדסי והמלחין ציון שרעבי הם חובבים נלהבים, שמגיעים למועדונים בלחיים תפוחות מלעיסה, ונושאים עימם שקית עלי גת צעירים, אותה הם משלבים עם כוס מים וקנקן תה, כדי להטיב את הלעיסה. אבי סינוואני גם בעניין, ואף שלומי שבת לועס, ולשם כך נוהג לבקר את חבריו בראש העין ובמושבים תימנים, יחדיו הם יושבים "לחזן", כלומר ללעוס. הבעיה היחידה של הגת היא שאי שאפשר לשיר איתו, ולכן הוא נפסל מלשמש כירק נבחר לאולפן או כמלווה נאמן להופעות.