לתת אמון בבן הזוג למרות החשש שיפר אותו
"אמון הוא לא בהכרח לדעת הכול על האחר. אמון זה לחיות בשלום עם העובדה שלעולם לא אדע את הכול. אמון באחר מגיע בעיקר מתוך ההרגשה שהוא רוצה ובוחר להיות איתי, ולא מתוך בטחון שמגיע דרך פיקוח או מעקב הדוק אחריו"
בשבוע שעבר דיברנו על קנאה וכיצד להתמודד איתה. אולם כל דיון על קנאה יהיה חסר ללא אזכור של המושג אמון. המחשבה הרווחת היא שהשניים קשורים ביחס הפוך זה לזה. כלומר שאם אנו נותנים אמון מלא באחר, אנו לא אמורים להרגיש קנאה, ושנוכחות של קנאה מעידה שהאמון שלנו בבן-זוגנו אינו מלא. ההנחה הסמויה כאן היא שמתן אמון הוא נגזרת של מי שעומד מולי. של עד כמה הוא אמין, מוכר וצפוי לי, ועד כמה אני מצליח לצמצם את אי-הוודאות לגביו.
למה אנחנו מקנאים ואיך להפוך קנאה לחברה?
בתחילת קשרים זוגיים יש בזה מן האמת, אולם איך נסביר את העובדה שאנשים מסוימים שחיים תקופה עם בן-זוג נאמן העושה הכול בכדי לגרום להם להרגיש בטוחים, עדיין לא מצליחים לפתח אמון, ומחפשים כל הזמן אחר בטחונות והוכחות שבן-זוגם אכן נאמן להם? קושי במתן אמון היא חוויה קשה ומתסכלת, כיוון שאמון הוא אחד מיסודותיו של כל קשר. היכולת שלנו להרפות לתוך הקשר תלויה במידה רבה באמון שאנו נותנים באחר. מי שלא מצליח לעשות זאת, יתקשה לפתח קשרים או יסבול מחרדה שלא תרפה ממנו לעיתים במשך שנים.
מטבע הדברים אנו מקשרים את חוויית האמון לביטחון, ודאות וידיעה מלאה, וזאת בכדי לוודא שלא נפגע. אנו רוצים להרגיש אמון מלא באחר לפני שאנו לוקחים את הסיכון הכרוך בהתמסרות אליו. לצורך כך אנו תרים אחר בטחונות וסימנים אצלו המעידים שהוא לעולם לא ישים את צרכיו האישיים לפני הרגשות הפגיעים שלנו. אך במידה רבה, החיפוש אחר אמון מלא במגרשו של האחר הוא פרדוקסאלי כמו הניסיון של האדם הסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית למגר את המחשבות הטורדניות שלו באמצעות טקסים כפייתיים שונים.
קחו למשל רחיצת ידיים כפייתית כתגובה למחשבות טורדניות על חיידקים - שטיפת הידיים אומנם מקלה באופן רגעי, אולם אנו משלמים עליה מחיר כבד. היא משרישה בנו את המחשבות הטורדניות על הסכנה מחיידקים, כיוון שבאופן לא מודע ההקלה הרגעית שהיא מספקת מוכיחה שהיה לנו ממה לחשוש מלכתחילה.
באופן דומה, אדם שאינו נותן אמון באחר יבלוש, יטיל איסורים על מפגשים עם אדם כזה או אחר, יחטט בנייד, יראה בכל חיוך פלירטוט מסוכן, או ינקוט באינסוף הדרכים היצירתיות שאנשים נוקטים בכדי להפחית את חרדתם. הבעיה היא שפעולות אלו רק יגבירו את חרדתו כיוון שההקלה שתגיע מהן תאושש לו את האמונה שאכן היה לו ממה לחשוש.
לשנות את האופן שבו אנחנו מסתכלים על אמון
אבל אולי הגיע הזמן שנסתכל על אמון בדרך לגמרי אחרת. אולי אנו צריכים להסתכל עליו בעיקר ככוח פנימי שעוזר לנו להתמודד עם אי-הוודאות הרבה והפגיעות העמוקה הכרוכה בקשר עם אחר. לא סתם השורש של שתי המילים 'אמון' ו'אמונה' דומה. כפי שניתן להגדיר אמונה באלוהים כבטחון מלא בכך שהוא אכן קיים, ניתן להגדיר אמון באדם אחר כבטחון אפריורי שלא יעונה לי כל רע ממנו. אמון הוא בעצם קפיצת אמונה (leap of faith), שבה אני מנהל מערכת יחסים פעילה ובעיניים פקוחות עם חוסר-הוודאות ועם הספק. בטחון עצמי גם הוא קשור לספק, כיוון שהוא עוזר לנו לשאת את הספקות העצמיים, ועדיין לצאת אל העולם ולהגשים את עצמנו. מי שלא יכול לחיות עם מידה של ספק עצמי, בטחונו העצמי לעד יישאר מעורער.
אמון, אם כך, הוא לא בהכרח לדעת הכול על האחר. אמון זה לחיות בשלום עם העובדה שלעולם לא אדע את הכול. אמון באחר מגיע בעיקר מתוך ההרגשה שהוא רוצה ובוחר להיות איתי, ולא מתוך בטחון שמגיע דרך פיקוח או מעקב הדוק אחריו. אמון, בדומה לאמונה, נבנה בעיקר דרך עבודה פנימית ולא חיצונית, כפי שקורה לעיתים לאנשים המבלבלים בין השניים. ומה קורה לאמון כאשר בן זוגי בוגד בי בצורה כזו או אחרת, או לא עומד בקריטריונים המחמירים שלי? אם האמון שלנו בבני אדם שריר וקיים, מה שאמור להיפגע הוא לא כל כך האמון כמו הביטחון (הנאיבי, יש לומר) שאנו מכירים את בן-זוגנו לפני ולפנים, ושהוא שייך לנו בדומה למוצר צריכה אחר שאנו קונים. אלא שבן הזוג שלנו לעולם לא שייך לנו באמת. אנו לוקחים אותו בהשאלה עם אופציה להארכה, שהרבה פעמים נפגעת רק בגלל חוסר האמון שלנו בו.
לא פעם אחרי בגידה אפשר לשמוע את הצד הנבגד אומר, "איך אוכל לתת בו או בה אמון שוב?", והשאלה היא איזה סוג של אמון? אם זה אמון מהסוג הראשון שתלוי בעיקר באחר, כנראה שבאמת יהיה לנו קשה. אולם אם זה אמון מהסוג השני הקשור בעיקר לאמונה, כנראה שנוכל להגיע אליו לאחר תקופה של עבודה משותפת, בדיוק כפי שאנו נותנים בו אמון כאשר אנו מנהלים איתו חשבון בנק משותף, או ממשיכים לגדל ילדים יחד, מבלי לבלוש אחריו כל הזמן.
אמון, אם כך, הוא קודם כל מה שקורה בינינו ובין עצמנו. אולם כל מה שקורה בינינו ובין עצמנו מושפע ממה שפעם קרה בינינו ובין הסביבה הקרובה. אם למדנו לא לתת אמון באחרים בגלל שינקנו חשדנות או פראנואידיות מהבית, או שאולי נפגענו פעמים רבות בעבר, נמשיך כנראה לא לתת אמון גם היום. אם למדנו לתת אמון בחיים ובאנשים, כנראה שגם אם ניפגע ממישהו היום, נתאושש ונמשיך לתת אמון באחרים כפי שהורגלנו בילדותנו.
איך אוכל לסמוך עליו עכשיו?
כאשר אנשים מתאהבים, הרבה פעמים הם שואלים את עצמם האם הם יכולים לתת אמון באחר, האם האחר מספיק אמין, לא ידחה אותנו וכדומה. אלו אנשים שיעדיפו לשבת על הגדר, לחכות לנתינה של האחר, לא להתמסר או להישאר אמביוולנטיים לאורך זמן.
המשורר הבריטי אודן אמר פעם באחד משיריו, "אין אהבות שוות, אהיה אם כן זה האוהב יותר", ובכך הוא מצביע על אחת הדרכים לפתח אמון - במקום להקשיב לקול הזהיר שבתוכנו המייעץ לנו ללא הרף לא לתת אמון ולשמור על מרחק בטחון מהאחר, אולי עדיף לתת אמון אפריורי שיאפשר לנו לעשות את הצעד הראשון. בדרך זו נרוויח פעמיים - פעם אחת בכך שנצא מאזור הנוחות שלנו ונפתח אמון, מה שיפצה על תחושות של חסך שהרגשנו בעבר, ובפעם השנייה בכך שנגרום לאחר לראות את כל הסיבות שבגללן כדאי לו לבחור להיות איתנו.
לכן, במקום לחכות שהאחר יתנהג באופן מסוים בכדי שנוכל לתת בו אמון ואז להעניק לו בחזרה, אולי כדאי לשנות קצת את סדר הדברים – להתחיל מאמון מלא, ומתוך אמון זה להתנהג אל האחר באופן מכבד, דבר שיגרום לאחר לבחור לא לעשות דברים שמהם אנחנו כל כך חוששים מתוך חוסר אמונתנו.
רועי צור עוסק בטיפול פרטני וזוגי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה" ו"אינטליגנציה זוגית".
