מרגלית יקרה

בזמן האחרון קצת קשה כאן. ראשי ממשלה ואסירים נשלחים הביתה. הדרכים מסוכנות, בעיתוני סוף השבוע אני קוראת על אינטלקטואלים פלשתינים שמציעים לי להיערך לימים בהם מדינת ישראל לא תתקיים עוד, וברדיו אני שומעת מה יוכל סדאם חוסיין לעשות בעוד שלוש שנים. לא קל.

סבא שלי היה נוהג לומר במקרים כאלה, שאם באים ייסורים על האדם - יפשפש במעשיו. הוא לא הכיר את וודי אלן, ואת סוג הנוירוטיות המיוחדת שאלן פיתח מתוך מרגשי אשמה. סבא שלי היה יהודי פשוט שבשבילו הקשר בין הצרות שעוברות עליו, לעובדה שאינו מושלם, הוא בסיסי ומובן מאליו. רובנו לא כך, אנחנו חוטפים סטירות כל הזמן ובמקום לעשות מה שסבא שלי היה עושה, לפשפש במעשינו אנו, אנחנו רצים לטלוויזיה כדי להאשים שם בשידור חי מישהו אחר. מדוע? אולי מפני שהפכנו לחברה כוחנית, שמזהה בטעות חשבון נפש או ענווה כחולשה. במקום שבו כדי לשרוד אתה צריך להראות שריר ולהשתמש בכוח אתה לא מודה בכלום.

שכל מגזר מזהה את התופעה אצל רעהו: איך לא מתבייש הימין לתמוך בשקולניק? למה הוא מגבה את הר שפי? שואלים השמאל. איך לא מתבייש השמאל בביילין? תמה הימין, למה הוא לא משתיק את בן עמי? אף אחד לא מודה בטעויות של עצמו פן יתפרשו כחולשה בלתי נסלחת. אני מרגישה איך זה קורה לי. אם אודה בטעויות ימצא כבר מי שירביץ בי בגללן, או לפחות ישלול ממני את זכות הקיום. אני משערת שכך מרגישים כולם. ובכל זאת, הנה כמה מהדברים שהייתי שמחה לומר לשתיים מגיבורות האירועים האחרונים, מן המגזר שלי, ולא העזתי עד עכשיו. אני רוצה לקוות שלו היינו חברה סובלנית יותר הן היו אומרות זאת לעצמם, מתישהו.

מרגלית יקרה - קראתי את גזר הדין שדחה את ערעורך. דעת המיעוט שזיכתה אותך מחמת הספק נשמעה לי משכנעת למדי, ובכל זאת, במקומך, לא הייתי מאשימה את בית המשפט בעלילת דם, אלא שותקת ומצטערת על התקלה שגם אם לא ארעה על ידך, היא ארעה לידך, וזה לא מעט. לא שמעתי עד כה את דברייך בעניין, לא שמעתי צער וחרטה פומביים על הסיטואציה כולה, לא רק על המצב שאת אישית היית נתונה בו, אלא על זה שאנו, כחברה ציונית דתית, היינו בו. לפני שאת מספרת לבית המשפט היכן הוא טעה, אמרי איפה טעית את, איפה אנחנו טעינו. ועוד משהו - כאשר תסיימי לרצות את תקופת מאסרך, קבלי באהבה את תמיכת ידידייך הטובים מבית אל, אבל אנא, הפעם בלי ריקודים.

גברת שקולניק – שנים קשות הגיעו אל קיצן. אמנם כן, המשפחה הקרובה אמורה לשמוח, לחבק את הנידון ששוחרר ולהאיר לו פנים, בשביל זה יש משפחה. מי ששולל זאת ממנה עושה מעשה לא אנושי. אבל לקרוא ליורם בעלך 'קדוש וצדיק' קבל עם ועדה, זה עניין אחר לגמרי. בעלך הרג אדם ללא דין ומשפט ומבלי שנשקפה לחייו סכנה. גם אם ההקשר היה של הלם או לחץ בשל פיגוע שנמנע, עדיין מוכתמות ידיו בדם, וזו לא סיבה לשמוח יותר מדי. חבקי אותו בשקט, גב' שקולניק, והסתפקי בכך.

אם יש עמי דברים רבים לומר לאנשים נוספים, מלווים בהצעות מפתות להתנצלות גורפת,

לא אעשה זאת הפעם. שיעשו את זה הם בעצמם, או החברים שלהם.