הצצה לתמונות מתוך התערוכה. צפו
(צילום ובימוי: אורי לוי)
התאריך: שמונה ביולי, השנה: 1959. יעקב אלקריף - סבל במקצועו, ותושב שכונת ואדי סאליב בחיפה - השתכר ופרק את תסכוליו באמצעות ניפוץ בקבוקים בבית הקפה בוואדי בו ישב. שוטרים שהגיעו למקום ירו בו, ואלקדיף נותר משותק ברגליו כתוצאה מהירייה. אולם, בשכונה הוותיקה נפוצה השמועה שהוא מת ובאותו הלילה יצאו תושביה להפגין.
ההפגנות נמשכו זמן רב לאחר אותו אירוע, שהצליח לעורר את זעמם של רבים מתושבי הוואדי על ההזנחה, על הגזענות הגלויה והסמויה ועל העלמת העין של הממסד כתוצאה ממצבם הקשה. אט-אט, השמועה על מותו של אלקריף פשטה בארץ כמו אש בשדה קוצים, והציתה את זעמם של תושבי עיירות הפיתוח והמעבורות ברחבי הארץ - שהצטרפו גם הם להפגנות.
שלא כמו בהפגנות הרבות שהתקיימו בשנים הקודמות בלשכות התעסוקה ומול מוסדות השלטון, הפעם זכתה המחאה לתשומת ליבה של הממשלה והיא מינתה ועדת חקירה - שזכתה לשם "ועדת עציוני", במטרה לגלות מי עמד מאחורי המחאה ומה הסיבות להתפרצותה.
באותה תקופה, למעט קולות בודדים שתמכו במפגינים, העיתונות - ברובה הגדול - גינתה בחריפות את המחאה, ואף עמדה לצד הממשלה ברשות מפא"י ולצד ועדת החקירה, שהכחישו שקיימת בישראל אפליה על רקע אתני.
10 צפייה בגלריה
הפגנה של תושבי ואדי סאליב מול מטה המשטרה בחיפה ב-9 ביולי, שנת 1959
(צילום: באדיבות משטרת ישראל)
ובחזרה לוואדי סאליב: בהמלצת "ועדת עציוני", החליט ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי, לזרז את פינוי התושבים של שכונת ואדי סאליב אל שכונות ותיקות וחדשות, שנבנו בשולי העיר. בשנים שלאחר מכן נהרסו מבנים רבים, והשכונה הפכה לתל הריסות וחורבות.
היסטוריה שלמה בשכונה אחת
הרבה לפני שהתרחש אירוע הירי המכונן, שכונת ואדי סאליב - הנמצאת במבואותיה המזרחיים של חיפה - הייתה שכונה ערבית-מוסלמית, שהתפתחה מסוף המאה ה-19 כהמשכה של העיר ההיסטורית בעיר התחתית.
במהלך חודשי הלחימה על חיפה, התקשו תושביה הערבים של ואדי סאליב לשאת את החיים באזור הקרבות, ובדצמבר 1947 החלו לעזוב למקום מקלט זמני אחר. לאחר כיבוש העיר, באפריל 1948, החלו התושבים הפלסטינים לשוב לביתם.
10 צפייה בגלריה
ראש עיריית חיפה, אבא חושי, בעת ביקור בשכונת ואדי סאליב ההרוסה בשנת 1964
(צילום: אוסף ארכיון העיר חיפה)
באותם ימים, עוד בטרם עזבו הבריטים את העיר, התגבשה בקרב המנהיגות היהודית החלטה לפיה יש למנוע את חזרתם של הערבים לביתם שבחיפה: באמצעות סדרת חוקי חירום ותקנות עירוניות וממשלתיות שינתה המדינה, תוך זמן קצר, את מעמד בתי הפלסטינים הריקים, והם הפכו מרכוש פרטי לרכוש נטוש הנתון לבעלוּת המדינה.
עם תום המלחמה, הפך נמל חיפה לשער הגירה מרכזי עבור מאות אלפי יהודים. הגל הראשון של אכלוס בתי השכונה הריקים התבסס בעיקרו על יוזמה פרטית, בעיקר של ניצולי שואה מאירופה, שפלשו לבתי השכונה בעקבות מצוקה קשה במעברות, וזכו בתמיכה מסוימת של הממשלה. הגל השני, שהתרחש באמצע שנות החמישים, הורכב בעיקר מיהודים עירוניים מצפון אפריקה. רבים מהם, התאחדו בחיפה עם בני משפחתם שהגיעו לעיר במסגרת "תוכנית העלייה" עם עליית הנוער והסוכנות.
החיבור המשפחתי והקהילתי שהתהווה בשכונה היה כה דומיננטי, עד שבאותן שנים נקראה שכונת ואדי סאליב על ידי רבים מתושביה - "מרוקו הקטנה". לצד החוזקות הקהילתיות של השכונה, תנאי החיים בה היו קשים ביותר: בשכונה חיו בצפיפות כ-20,000 תושבים, שהתפרנסו בעיקר מעבודות דחק. רבים מהם אמנם הסדירו את מעמדם כשוכרים וכבעלי בית מול הרשויות, אולם הבתים והתשתיות בשכונה סבלו מהזנחה קשה.
10 צפייה בגלריה
שנות ה-50: החנות הראשונה בשכונה שהייתה בבעלותו של שמעון פיסו, החייט של ואדי סאליב
(צילום: באדיבות המשפחה)
"רומנים גנבים" ו"מרוקאי סכין": עדויות מפיהם של תושבי השכונה
בימים אלו, כמעט ולא נותרו עדויות לשכונה הפלסטינית שהתקיימה בוואדי סאליב במשך עשורים רבים, ואין בה זכר לקהילה היהודית שאכלסה אותה בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. בימים אלו לובשת השכונה שׂלמת בטון ומלט חדשה, וממתינה לתושביה החדשים - שכבה נוספת על חורבות השכבות הקודמות.
בניסיון לשקף, ולו במעט, את האווירה ששלטה בשכונה המורכבת לאורך השנים, החל מסוף חודש נובמבר הקרוב (23 בנובמבר) תוצג במוזיאון חיפה תערוכת "דגל שחור בעיר אדומה", שתתמקד בקולותיהם של תושבי ואדי סאליב במחצית השנייה של המאה העשרים - ועד לימינו. קיבלנו הצצה לכמה מהעדויות שיוצגו בתערוכה, הנה הם לפניכם.
יהודית מלר, ילידת רומניה, עלתה לארץ בשנת 1949 (כשהייתה בת שלוש), גדלה בשכונת ואדי סאליב בין השנים 1958-1950
"בוואדי סאליב התושבים היו בעיקר רומנים, מרוקאים ופולנים, והיה להם גם כינויים: 'רומנים גנבים', 'מרוקאי סכין'. סביר להניח שהייתה גזענות בין העדות, אבל כילדה בת ארבע, חמש ואפילו שש - לא הכרתי את המושג הזה ולא הרגשתי אותו על בשרי.
"מתי כן הבנתי מה המשמעות של המושג הזה? כשלמדתי בבית הספר 'מעלה השחרור', מה שנקרא פעם 'אפגני'. בבית הספר היינו בין חמישה לשישה אשכנזים, הרוב היו יוצאי מרוקו שגרו בעיקר ברחוב השומר. אני הייתי כמעט הלבנה היחידה בבית הספר, וכל היתר היו שחומים ונהגו לצחוק עליי ולומר לי: 'כמה שאת לבנה'. אני זוכרת שזה מאוד הפריע לי
"למרות הגזענות, אני יודעת שהשכנות בין התושבים בוואדי הייתה טובה והיינו חולקים כרטיסים לחלב וביצים. מול הבית שבו המשפחה שלי התגוררה, גרה משפחה מרוקאית עם שמונה ילדים, ואני זוכרת שהשכנה נתנה לאמא כרטיסים כדי שהיא תוכל לקנות יותר מצרכים.
"למרות השכנות הטובה, עד כמה שידוע לי, לא היו מפגשים חברתיים בין תושבי העדות השונות. זאת, למרות השכנות והיחסים הטובים. הסיבה לכך לא הייתה הגזענות, אלא פשוט כי לא ידעו את השפה והתקשו לתקשר אחד עם השני. באותה תקופה, כל אחד דיבר את שפת האם שלו. ההורים שלי, למשל, דיברו רק רומנית או הונגרית, הם כלל לא ידעו עברית, וכך מרבית האשכנזים שהתגוררו בוואדי".
החייט שמעון פיסו - שעלה ארצה מקזבלנקה בשנת 1956, והתגורר בוואדי סאליב בשנות ה-60-50 - היה בעליה של החנות הראשונה שפעלה בשכונה
"כשהגענו ארצה שלחו אותנו לקריית מלאכי. לא היו שם מרוקאים, רק תימנים, ולא הכרנו אף אחד. אמא שלי, זיכרונה לברכה, אמרה אז: 'איי, איי, איי, איפה נתנו לנו?'. ניסיתי להרגיע אותה, ואמרתי לה: 'אמא, אל תדאגי. אני אקום מחר בבוקר, בעזרת השם, אני אצא ואמצא לנו דירה, איפוא שיש'.
"ובאמת, למחרת התחלתי לחפש ולבסוף הגעתי לחיפה, לשכונת הוואדי. שם, פגשתי הרבה מאוד מהאנשים שעלו איתנו ממרוקו. אני זוכר כמה התרגשנו ואיך אמרו לי כשראו אותי: 'פיסו, שלום. כמה יפה שאתה פה, אתה תתפור לי, אתה תעשה לי...'
"קניתי חנות בוואדי סאליב, ומעל החנות הייתה דירה קטנה בה גרנו. גם בקזבלנקה הייתה לי חנות, והייתי נחשב לחייט טוב מאוד. ואיזה עבודה הייתה לי בוואדי., יוצאת מן הכלל. לכל ראשי העיר של חיפה - מאז ועד היום - אני תפרתי להם בגדים, חוץ מזאת - ראשת העיר היום. זאת עוד לא. מי שרצה לעשות חליפה, מכנסיים או תיקונים - בא אלי לחנות, לוואדי סאליב 14".
אתי שוורצגלס, גדלה בוואדי סאליב משנות ה-70-40
"החיים בוואדי היו טבולים בדבש. הוואדי היה לו לב רחב והוא קיבל את כל מי שבא אליו: משכיל ולא משכיל, וכולם חיו ברצון ושביעות רצון, וכל אחד ראה את השני מגובה העיניים...
"אישה אחרי לידה מעולם לא קיבלה דיכאון, ולמה? פשוט, כי היא אף פעם לא ישבה לבדה בבית. תמיד הייתה שכנה שהייתה מגיעה לשבת איתה כשהבעל היה הולך לעבודה. היא הייתה מקשיבה לה, החזיקה את התינוק כשבכה, או כשהאמא הייתה מדממת והחזה כאב לה מהחלב. היא נתנה לה עצות, היא הביאה לה מרק חם ואכלה איתה. כל הרחוב היה כמו משפחה אחת גדולה".
תערוכת "דגל שחור בעיר אדומה" תיפתח למבקרים ב-23 בנובמבר (שבת) בשעה 20:00, ותנעל בחודש מאי 2020. התערוכה תוצג במוזיאון העיר (שדרות בן גוריון 11), חיפה. לפרטים נוספים: 04-9115888 או באתר המוזיאון.
