פעם קראתי ספר פרי עטו של רופא מערבי שהתמחה במיילדות בבית חולים באלג'יריה. לא היה שם ציוד. לא היו תרופות. אפילו לא צוות שהוכשר לעבודה. בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה כי זה היה רק "מקום שבו נשים רבות מאד ילדו תינוקות".
דברים דומים למדי אפשר לומר על בתי הדין הרבניים בישראל. זהו רק מקום שבו אנשים רבים מאוד מבקשים צדק. ואם יזכו בו, זה יהיה רק במקרה.
תיק מס. 1: עניינה של חברתי רות, שם בדוי
נשואה לרב, אם לתריסר ילדים, שעזבה את בעלה הנואף ובפקודת בית הדין הופרדה בכוח מילדיה למשך ארבע שנים. כשהמקרה של רות הועבר לידיו היעילות של עו"ד שמואל כספר, העניינים התחילו לזוז. לפני שנה קבעו שלושה דיינים בבית הדין הרבני בירושלים כי ילדיה יובאו על ידי אביהם לפגישה עם פסיכולוג ממונה מטעם בית הדין, על מנת שזה יכין אותם לפגישה עם אמם.
יום לאחר מתן ההחלטה, אחד משלושת הדיינים קיבל שיחת טלפון. לא ייתכן שיוזם השיחה הוא דודו של האב, מנהלו המכובד של מוסד תורני חשוב וחבר במועצת חכמי התורה, נכון?
הדיין התפטר מייד מתפקידו בתיק. ההחלטה לטובת האם הושעתה. במשך שנה שלמה של שברון לב, בית הדין התמהמה. הרב דהאן כתב שיש בדעתו למנות לתיק הרכב דיינים חדש. עו"ד כספר התנגד ופנה למשטרה בבקשה לחקור את מי שאיים על הדיין. המשטרה סירבה מחמת "חוסר עניין ציבורי". מר כספר עתר לערכאת הערעורים של בית הדין הרבני, ושמחתי לשמוע כי זכה בעתירתו: הרב לאו, הרב הראשי לישראל, נזף בדיין וציווה עליו להוציא לפועל את ההחלטה לטובת חברתי רות. ואם האב יסרב לשתף פעולה, יהיה על בית הדין הרבני לערב את המשטרה לשם ביצוע ההחלטה. אני עוקבת אחרי הדברים ומבטיחה לעדכן אתכם בתוצאות.
אבל נשים אינן הקורבנות היחידים של בית הדין הרבני.
תיק מס. 2: זוג שהתגרש, ולהם שבעה ילדים
הגבר החרדי לא שעה לעצות ידידיו ולא סחט מאשתו ויתורים תמורת הגט. על משמורת הילדים ועל עניינים כספיים סוכם להתדיין אחרי מתן הגט. בית הדין מינה פסיכולוג מכובד לסייע בסוגיית המשמורת. בחוות דעת שהגיש לבית הדין קבע הפסיכולוג כי הילדים סובלים מהתעללות מידי אמם וסבתם מצד האם. האב ביקש ששני הילדים הצעירים, שהיו חשופים יותר לסכנת התעללות, יוצאו מחזקת אמם ויועברו מיד לחזקתו.
מה עשה בית הדין? התעלם לחלוטין מחוות הדעת של הפסיכולוג, שמינה הוא בעצמו, וגם קיבל את הצעת האם כי תוגש חוות דעת חדשה, והפעם מטעם עובד סוציאלי מקורב למשפחה, ובעל מוניטין מפוקפקים משהו. ללא כל הסבר שהוא, סבר בית הדין שזה רעיון מצוין. אלא שהתנגדותו הנחרצת והקולנית של האב הכריחה את הדיינים להודות שאולי, אחרי הכל, צריך כאן פסיכולוג. לפיכך מינה בית הדין שוב את אותו פסיכולוג, שמחוות דעתו התעלמו קודם לכן, כדי שיכתוב להם חוות דעת חדשה.
בינתיים, ללא ידיעת האב וללא אישורו, הוברחה אחת מבנותיו מן הארץ בתואנה של בילוי בקייטנה. למרות שהאם והסבתא חתמו על ערובה בסך 60,000 דולר לשובה של הבת, היא עדיין נמצאת בארצות הברית. כשהאב פנה לבית הדין בבקשה לחלט את הערובה, התעלם בית הדין מן הפניה.
בינתיים, ההתעללות נמשכת, הילדים ואביהם אומללים, מבקשים לבלות ביחד יותר מיומיים בשבוע וכל שבת שנייה, כפי שבית הדין מתיר להם. יש כאן לא מעט אירוניה, כי ההלכה מעודדת בדרך כלל מסירת ילדים בוגרים למשמורת אביהם אחרי גירושים.
איך אפשר בכלל לנסות ולהבין את התנהגותו של בית הדין? אולי הנתון הבא יעזור: משפחתה של האם מקורבת לאחת המשפחות החשובות והמובילות בעולם התורני. סבי-סבה ייסד את התנועה הפוליטית החשובה ביותר בעולם הדתי.
דייני בית הדין הרבני מקבלים על עצמם עולה של תורה, וזו מרבה להזהיר נגד עיוותי דין, משוא פנים ומשפט לא הוגן. הם גם נשבעים לעשות צדק ולא לנהוג איפה ואיפה בבאים בשעריהם.
מי צריך אותם?
אני קובעת כאן כי מערכת בתי הדין הרבניים בישראל נגועה בשחיתות, במשוא פנים ובחוסר יעילות. הדיינים קופצים לבקר כשמתחשק להם. הם מנהלים במסדרונות דיונים מלוחששים ביידיש, אין תיעוד ממוחשב של הדברים, תיקים נקרעים, אובדים, נקברים תחת האבק. חוץ מאשר במקרים של בעלי דין מיוחסים ומקושרים היטב, כמובן.
יהודים חילונים שנאלצים, בגלל החוק בישראל, להיזקק לבתי הדין הרבניים לצורך גירושים, עוברים שם חוויה שמותירה אותם מרירים ומגבירה את סלידתם מעולם התורה. בתי הדין אינם תורמים לאיש - דתיים או חילוניים.
הגיע הזמן לפרק את בית הדין ולהעביר את סמכויות ההכרעה שלהם בנושאי ממון ומשמורת למערכת בתי המשפט האזרחיים. בעניינים דתיים, כל קהילה יכולה להקים לעצמה בית דין משלה, שבו יישבו דיינים מלומדים וחסודים ועתירי כישורים, ולא הללו שמונו לתפקיד בגלל הקישורים הפוליטיים.
