הפיגוע והפלונטר היהודי
יש מי שידיעה על פיגוע נוסף בבוקרו של יום מעוררת אצלם שוב את כל התהייה הלא פתורה על היחסים בין יהודים ובין מי שאינם יהודים בפיסת הארץ הזאת
קמנו הבוקר לעוד פיצוץ ברחוב על שמו של חוזה מדינת היהודים . הרדיו מדווח על לינץ' שנעשה בערבים עוברי אורח, ראש עריית נתניה מוחה. לטענתה מדובר במקרה יחיד, והתגובה, יחסית לנסיבות הקשות, סבירה בעיניה. בימים אלה מתנהלת ועדת חקירה לרצח שלושה עשר אזרחים ערבים במהלך מהומות. לפני יומיים הוחלט על מנוי שר שאינו יהודי, לראשונה בתולדותינו. לפני שלושה ימים אמר אלעזר שטרן קצין חנוך ראשי שחילים שאינם יהודים הם חיילים טובים פחות.
המציאות שלנו היא פלונטר רציני של מערך יחסים מורכב מאד בין יהודים לשאינם יהודים. ברגע שאימצנו את חזון הרצל ועבדנו קשה לממש אותו, הוגדרה פה היררכיה בסיסית בין מי שהמדינה נועדה עבורו, לבין מי שהוא רק אורח. שווה זכויות וחובות, אבל שווה נפש לחלוטין ל"התקווה" שמילותיה אינן אומרות לו דבר במקרה הטוב, ומגרדות בפצעיו במקרה הרע. ומה אמרה בסך הכל התבטאותו האומללה של שטרן? שמי שזה קורה לו ב'התקוה', זה יקרה לו בעוד הזדמנויות. ומה, הוא לא צודק? נכון, זה נשמע רע מאד ומעליב. אבל האם לא מתפקידו לומר זאת?
אני שואלת את עצמי איזה משקל ניתן בדבריו לעובדה שהוא חובש כיפה, מפני שהציבור במדינה מקיים חלוקת עבודה די ברורה בשאלת היחס למיעוטים. ישנו מחנה השמאל שרעיונותיו הם רעיונות שוויון אוניברסליים, במובן העמוק של המילה וישנו מחנה הימין ששם דגש על הלאום ועל קיום יהודי, כן, גם זה במובן העמוק. כולנו עמוקים, כמו הצרות שלנו. חלוקת העבודה המסודרת הזאת קובעת כי אני אספר לכם על חברתי שהלכה ללדת בשבוע שעבר, ועל חששותיה מה יקרה אם ייסגר הכביש, ואם יירו, ואיך תחזור עם בנה הפעוט הביתה בדרך המסוכנת הזו. אני לא אספר דבר על מצוקותיה של יולדת פלשתינית שנתקעה במחסום לא רחוק מכאן, את זה תספר לכם עיתונאית אחרת, שלא תאמר מילה על החברה שלי, ועל הכאבים שלה. האם חלוקת העבודה הזאת היא הכרחית?
בסיום טקס ברית המילה של בנה של חברתי, אמרתי עם כל הציבור, כנהוג, את תפילת עלינו לשבח. אומרים את זה בסוף כל ברית אולי כדי לציין שמה שעשינו פה עכשיו לרך הנולד, הוא ייחודי לנו, כיהודים. כסיפורו של שטרן עוד מהדהד היטב בראשי מצאתי את עצמי אומרת: "שלא עשנו כגויי הארצות...שהם משתחווים להבל ולריק"... אוטומטית הפניתי מבט לצדדים, שמא מישהו שם לי מיקרופון.
כבוגרת חינוך דתי אני זוכרת דיונים ושיעורים רבים בנושא היחס לנוכרי. 'האם יהדותנו היא גזענות?' 'למה אנחנו מתכוונים כשאנו מודים לאלוהינו על שלא עשאנו גויים?' לאחריות, שיננו לי רבותי, ליעוד, למשימתיות. אנחנו קבלנו על עצמנו עול תורה ומצוות, והם לא. כמה מכל זה תקף במציאות מודרנית? רק כדי לסבר את האוזן, תנסו לשאול את השכנה הצעירה שלי האם פליסיטי, גבורתה האהובה מהטלויזיה 'משתחוה להבל ולריק', ותראו איך תגיב.
תודעת ההבדלות מהגויים היא עמדה נפשית מאד ראשונית בחינוך שלנו כיהודים וכישראלים. זו תודעה שעומדת היום במבחנים לא קלים. האם הגיע הזמן למחוק אותה לגמרי? הפיגוע הבוקר ענה לשאלה זו בדרכו האיומה.
