שתף קטע נבחר

צילום: AFP

נקודת האפס של הקורונה בניו-יורק: הקהילה היהודית מתקשה להתאושש

הפרבר היהודי ניו-רושל שבו גדלתי הוא האחרון שהייתי משער כי יגיע לכותרות. אבל דווקא שם התגלה "חולה אפס" בניו-יורק, ותוך ימים התמלאו הרחובות בחיילים. מעל בית הכנסת הראשון בארה"ב שנסגר מונף דגל ישראל גדול ממדים, והתושבים עוד נעולים בבתיהם. הקהילה ספגה טראומה, אולם לא שקעה בתחושת אין-אונים

איתרע מזלי והחלטתי לבקר באיטליה בתקופה הכי לא נכונה בחודש פברואר. כששבתי לישראל, נאלצתי להיכנס לבידוד, אבל החדשות המדאיגות יותר הגיעו אליי מארצות הברית, שם נקלעו הוריי לעין הסערה של מגפת הקורונה, שהחלה לעשות שמות במדינה.

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>

 

לורנס גרבוז, אחד מבאי בית הכנסת שלהם בניו-רושל, פרבר של ניו-יורק, נדבק בנגיף והפך ל"חולה אפס" – הראשון בניו-יורק שתוצאות הבדיקה שלו לנגיף הקורונה חזרו חיוביות.

 

קיראו עוד בערוץ היהדות:

 

תוך ימים ספורים חלו אחדים מהמתפללים בבית הכנסת, לרבות הרב ואשתו. רשויות הבריאות של המדינה סגרו את בית הכנסת, הרחובות התמלאו בחיילי המשמר הלאומי, מחצית מבאי בית הכנסת התבקשו להישאר בבידוד, ובכללם הוריי.

 

הקהילה שינתה את פניה

ניו-רושל שבה גדלתי היא המקום האחרון שהייתי מעלה בדעתי שיגיע לכותרות בעיתוני העולם. פרבר מוריק זה המרוחק כשלושים דקות נסיעה ממנהטן, מאכלס קהילה אורתודוכסית מודרנית ומשגשגת באווירה אידילית: התושבים מתגוררים בבתים מרווחים של כ-350 מ"ר, הם עובדים בתחומים יוקרתיים ובהם פיננסים, משפטים ורפואה, ובשבתות נוהגים התושבים ליהנות מארוחות שבת ארוכות בבתי חבריהם, להתרווח ליד הבריכה בחצר האחורית, או לטייל יחד סביב האגם הקטן שבסמוך.

 

החולה הראשון עם משפחתו (צילום: סטאן וייס)
הצלם היהודי, סטאן וייס, יצא לצלם את המשפחות בבתיהן: לורנס גרבוז, "חולה אפס", מתאושש בימים אלה - ומצולם עם משפחתו(צילום: סטאן וייס)

 

בית הכנסת האורתודוקסי, Young Israel of New Rochelle, שבו חברות כ-400 משפחות, הוא ליבה של הקהילה האורתודוכסית הזאת. מדי יום נערכים בו ארבעה מניינים בבוקר; באולם האירועים רחב הידיים שלו מתקיים הקידוש בשבת, שלא פעם דומה יותר לחתונה עם מזנון מלא - והמקווה מזכיר ספא מפואר. סביב אזור בית הכנסת נמתח חוט עירוב, כדי לאפשר למתפללים לנוע בחופשיות בשבתות.

 

אבל עכשיו, שלושה חודשים אחרי, הקהילה שינתה את פניה. תושבים אושפזו אחרי שנדבקו בנגיף הקורונה ושניים מהם נפטרו. בני הקהילה איבדו הורים, קרובים וחברים. במקרים מסוימים ילדים לא השתתפו בלוויות הוריהם מפני שחלו בעצמם או מפאת הריחוק הגיאוגרפי. ההלוויות נערכו עם מלווים בודדים, והשבעה התקיימה ב"זום".

 

התושבים בניו-רושל עדייו נמצאים בסגר, נעולים בבתיהם. בתי הספר סגורים ומחנות הקיץ בוטלו. צעירי ניו-רושל שנסעו ללמוד בקולג' או חיו כרווקים בשכונות האופנתיות של מנהטן או ברוקלין, שבו הביתה, נמלטים מהסכנות שבעיר הצפופה אל הביטחון היחסי של חדריהם בבית ההורים.

 

קהילה בטראומה

בית הכנסת Young Israel היה הראשון בארה"ב שנסגר בעקבות הנגיף, והוא עדיין סגור. דגל ישראל גדול ממדים מונף מעל לשעריו. לרבים מבני הקהילה יש בית שני בישראל, וחלק מילדי הקהילה שירתו בצה"ל כמתנדבי חו"ל או שעלו לארץ.

 

  (צילום: סטאן וייס)
משפחה מהקהילה(צילום: סטאן וייס)

 

בשבוע שעבר אישר מושל ניו-יורק, אנדרו קואומו, לפתוח את שערי בתי הכנסת לתפילות של עד עשרה אנשים, אבל ראשי הקהילה החליטו להישמע לעצת הרבנים מהאיחוד האורתודוכסי (Orthodox Union) וממועצת הרבנים של אמריקה (Rabbinical Council of America), ולהמתין לפחות עד אחרי שבועות לפני שיתירו לערוך מניין, אפילו תחת כיפת השמיים.

 

הקהילה ספגה טראומה קשה, אולם לא שקעה בתחושת אין-אונים. אדרבה. חבריה שהחלימו החלו לתרום פלזמה, כדי שניתן יהיה להפיק מהדם שלהם נוגדנים לבחינת טיפולים אפשריים במחלה. מדי שבת מתנדבים רופאים מהקהילה להיות כוננים במשמרות כדי לסייע למי שנזקק לטיפול רפואי או לעזרה, ואחרים מושיטים יד למי שנזקק לסיוע כלכלי.

 

דינר ב"זום"

סטאן וייס, צלם מבני הקהילה, החל לעבור מדלת לדלת ולצלם משפחות בבידוד. את התמונות הוא מעלה לפייסבוק עם ההאשטאג YINRStrong. זוג פסיכולוגים יהודים מניו-רושל מנהלים קבוצת תמיכה ב"זום" לסבים וסבתות שאינם יכולים לראות ולחבק את נכדיהם. חברי הקהילה משתתפים בתהלוכות חגיגיות של מכוניות לכבוד ילדי בר-מצווה ולבוגרי בתי ספר תיכון ואוניברסיטה, שאינם יכולים לחגוג בטקסים המסורתיים. חבריהם מוציאים את הראש מחלונות הגג של המכוניות הנוסעות ליד בתיהם וצועקים "מזל טוב!"

 

רופאה מהקהילה (צילום: סטאן וייס)
מדי שבת מתנדבים רופאים מהקהילה להיות כוננים במשמרות כדי לסייע למי שנזקק לטיפול רפואי או לעזרה. בתמונה: רופאה מהקהילה(צילום: סטאן וייס)

 

שיעורי תורה לא בוטלו והם מתקיימים ב"זום". קבוצות ווטסאפ מקיימות תחרויות וירטואליות למשתתפים בשיעורי התעמלות, ושירות מנויים שהוקם מרכז רכישות מזון לתושבים מחוות חקלאיות סמוכות. כמעט מדי ערב מתארגנות משפחות מהקהילה לתמוך - כל פעם במסעדה כשרה אחרת - באמצעות הזמנת משלוח מרוכז.

 

במקום לבטל את הדינר השנתי של בית הכנסת, אירוע שבמהלכו מגייסים בדרך כלל כמה מאות-אלפי דולרים, שיגר בית הכנסת ארוחות מוכנות לביתם של כל חברי הקהילה, בשעה שאירוע ההתרמה התקיים במתכונת מקוונת. השנה לא היה צורך להתהדר בחליפות ובעניבות. אז בית הכנסת נותר סגור, אך הקהילה בהחלט פתוחה לעסקים.

 

"חולה אפס" מתאושש

שלושה חודשים לאחר התפרצות המגפה נראה שבאופן יחסי אנחנו, כאן בישראל, בני מזל. פחות מ-300 איש נפטרו מהמחלה מתוך אוכלוסייה של יותר מ-9 מיליון נפש. אבל בניו-יורק, שם הסכנה גדלה לאין שיעור, אין עדיין רגיעה. יותר מ–23 אלף איש מתו בניו-יורק, כרבע מכלל מקרי המוות מהנגיף בארה"ב. רק בשבוע שעבר ירד מספר המתים היומי, לראשונה מאז סוף מרץ, לפחות ממאה מקרים ביום. בכל ארה"ב דווח על כ-1.7 מיליון נדבקים, וכאלף אמריקאים נפטרים מדי יום.

 

בית הכנסת ודגל ישראל (צילום: סטאן וייס)
בית הכנסת Young Israel היה הראשון בארה"ב שנסגר בעקבות הנגיף, והוא עדיין סגור. דגל ישראל גדול ממדים מונף מעל לשעריו(צילום: סטאן וייס)

 

לנוכח הנסיבות העגומות, נראה שהסגר המוקדם בניו-רושל הוכיח את עצמו. בשעה שיתר תושבי אמריקה עדיין הלכו לעבודה וביקרו בבית הספר, אכלו במסעדות ונסעו באוטובוסים וברכבות גדושי נוסעים, התפשט האויב הבלתי נראה. אולם בניו רושל שבה נסגרו שערי בית הכנסת, רוב העסקים המקומיים וכל שלושת בתי הספר היהודיים עקב ההתפרצות המוקדמת, הואטה ההדבקה.

 

 

גרבוז, אותו "חולה אפס", היה מאושפז מספר שבועות בבית החולים, מקצת הזמן מונשם ובתרדמת, אך לבסוף שב לביתו והוא ממשיך להתאושש. חברי הקהילה החלו בהכנות לקיום תפילות תחת כיפת השמיים בחצרותיהם. חיי השגרה נראים עדיין רחוקים מאוד, אך יש כבר אור בקצה המנהרה.

 

  (צילום: סטאן וייס)
שלושת בתי הספר היהודיים נסגרו מיד עם פרוץ המגפה(צילום: סטאן וייס)

 

הוריי, המצויים בקבוצת סיכון בשל גילם, עדיין מסוגרים בביתם. אחיי ואני הזהרנו אותם נחרצות שלא יצאו לקניות או לכל מבנה סגור אחר. הם עורכים טיולים רגליים עם חבריהם, עטויי מסיכות ובמרחק שני מטרים זה מזה. אבי, שהוא סוציולוג שזה עתה לימד את הסמסטר האחרון שלו באוניברסיטה, אחרי יותר מארבעה עשורים, זכה ביום שישי שעבר למסיבת פרישה מקוונת.

 

"ההורים שלי חיים על כוכב מאדים"

הקשה ביותר הוא הניתוק החברתי. עד שעקרתי לישראל בקיץ האחרון עם אשתי וילדיי, גרנו בפרבר המרוחק רק עשר דקות נסיעה מניו-רושל. כאשר הוריי רצו לחבק את נכדיהם, הם פשוט קפצו אלינו. שיחות הפייס-טיים שבאמצעותן אנו נאלצים לתקשר, הן תחליף חלקי מאוד. מעולם לא הרגשנו עד כמה האוקיינוס האטלנטי הוא רחב ידיים ובלתי עביר עד לעידן הקורונה. גם לאחר המעבר לישראל, היינו מרוחקים מהם מרחק של כרטיס טיסה ו-11 שעות בלבד. עכשיו נראה כאילו הם חיים על כוכב מאדים.

 

סגן הרב ואישתו (צילום: סטאן וייס)
סגן הרב ואשתו(צילום: סטאן וייס)

 

הוריי היו אמורים להגיע לישראל לחודשיים בסביבות פסח, אולם הנגיף סיכל את התוכניות. עכשיו אנו לא יודעים מתי נתראה. בינתיים אנחנו ממתינים, מתבוננים אלה באלה באמצעות מסכים, סובלים מהעיכובים הקלים בתשדורת ומהאינטרנט המקרטע.

 

אין לנו מושג כיצד יוכלו הוריי להגיע לישראל בבטחה, שכן טיסה במטוס כמוה כישיבה בצלחת פטרי מלאת חיידקים שבה עורכים ניסויים במעבדה. אז אנחנו מתכוננים לתקופה נוספת ממושכת בלעדיהם, ומחפשים תפילה שתתאים לנסיבות. מאחלים להם חג שמח ושבת שלום, ולוחשים: "לשנה הבאה בירושלים".

 

   (צילום: סטאן וייס)
(צילום: סטאן וייס)

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: סטאן וייס
לורנס גרבוז, "חולה אפס", מתאושש
צילום: סטאן וייס
מומלצים