לא ניכנע, אחותי
לא ניתן למנהיגים דתיים לדחוק את רגלינו מן המסורות שלנו, שיש בהן צדק ושוויון וכבוד לכולנו, יהודיות או מוסלמיות. נילחם בממסדים ונשמח באוצרות התרבות שלנו
לפני חודשים מספר הזמינו אותי לשטרסבורג, לכנס בינלאומי שעסק בזכויות נשים. עמדתי שם, בחדר הישיבות הגדול, אשה חרדית מירושלים, מוקפת במוסלמיות אדוקות מצרפת ומאפגניסטן, בנוצריות מסקנדינביה, בנשים חילוניות מכל רחבי אירופה. ומה, בשם שמיים, שאלתי את עצמי, משותף לכולנו?
אבל אחרי שישבתי והקשבתי לדוברות בזו אחר זו, תקפה אותי פתאום תחושת הלם. המוסלמית האדוקה שהגיעה לכנס עם תינוקה, בן שלושה ימים, דיברה על היחס החיובי של הקוראן כלפי נשים ותקפה בחריפות את הקיצונים המוסלמים שמסלפים את הכתוב כדי להפקיע את זכויותיהן של נשים.
הנאום שעמדתי לשאת היה זהה כמעט, למעט העובדה שרציתי לדבר על רבנים ובתי דין רבניים ועל התורה.
שתינו אוהבות את האל שלנו, את דתנו, את המסורת שלנו, ונדמה לי שהצלחנו להעביר את התחושה הזאת לנשים החילוניות שהיו שם, שלא הבינו אותנו בתחילה. חברת פרלמנט מספרד זרקה לי כפפה: "בעולם המודרני, את יכולה לחיות בכל מקום, לעשות מה שאת רוצה. את חופשייה. מדוע אם כן את בוחרת להיכנע לכבלים של דת ולגברים צרי האופק, הרחוקים מרוח הזמן, שהם המנהיגים הדתיים שלך? "
עניתי לה כך: "אלה לא כבלים אלא שרשרת ארוכה, שאני חוליה בה, והיא נמשכת כבר אלפי שנים. יש נחמה גדולה בידיעה מי את ומנין את באה, בכיבוד ובטיפוח אוצרות התרבות והדת שהם המורשת שלך, שהופכים אותך לאשה מיוחדת: מדוע שארשה לגברים צרי אופק להצר את צעדי, למנוע ממני את הנחמה הזאת? אני מעדיפה להילחם בהם, להכריח אותם לחיות לאור ערכי היושר והצדק של הדת האותנטית שלי, שאינה שייכת רק להם. אני מעדיפה שהם יושלכו החוצה, ולא שאני אתרחק".
מחיאות הכפיים מילאו את חדר הישיבות, ואני חייכתי אל המוסלמית שדיברה לפני. היא השיבה לי חיוך והיטיבה את כיסוי הראש שלה, ואני –את שולי הכובע שלי.
וחמימות פשתה בחדר הישיבות אחרי הדברים האלה. החלפנו מידע וסטטיסטיקות וסיפורי זוועה, אבל גם הרמנו קול צעקה נגד המערכת, שלמרות כל השגינו, למרות כל הניצחונות שלנו, עדיין משאירה אותנו נטולות עוצמה בכל העולם.
אחיותי, אנחנו חצי מן העולם הזה. כיצד יתכן שרוב המערכות הפוליטיות מצויות עדיין בידיהם של גברים? איך יתכן שהמשטרה – כאן ובמקומות אחרים – עדיין מתעלמת מקריאות מצוקה של נשים מוכות, מבוהלות? ובתי המשפט, איך הם שותקים כשהאחיות שלנו והאמהות שלנו נאנסות ומושפלות ונרצחות? והרבנים שלנו, כיצד הם ממשיכים לסלף את רוח הכתובים, שנועדו במקור אך כדי לעשות צדק וחסד ושוויון, וגברים מפרשים אותם כך שנשים נתונות בסד של יחסים משפילים והצדק נמנע מהן.
נדמה לי שהסיבה היא זאת: אנחנו מחלישות את כוחנו כשאנחנו ממשיכות במאבקים של תרבות גברית: דתיות נגד חילוניות, אשכנזיות נגד ספרדיות, לבנות נגד שחורות, עשירות נגד עניות.
האם לא הגיע הזמן שאנחנו, נשים בישראל – ובעצם בעולם כולו – נניח להבדלים שבינינו ונוכל לקבל זו את זו בהבנה? שנוכל להבין ולקבל את המשותף לנו, את הקשר בינינו כנשים שיוצרות חיים, על השמחות והצער שנועדו לנו לבדנו. אם נוכל, עוד נהיה הכוח שישנה את העולם, ויהפוך אותו למקום טוב יותר לבני אנוש, נשים וגברים גם יחד.
