תנ"ך ממין נקבה

בשימוש זהיר וחסכני אפשר למנות על אצבעות יד אחת את הספרים שנכתבו במאה העשרים והתחילו מהפכות, או שהאיצו את התהליך שחולל אותן: את "המניפסט הקומוניסטי" של מרקס אפשר להוריד מן הרשימה מפני שנכתב עוד קודם. "פשר החלומות" של פרויד הוביל את הכנסיה הפסיכואנליטית עד שקיבלנו, במאה שעברה, תיאוריה טוטאליטארית שלמה מדי ומוסברת מדי של מהות הנפש האנושית. "מיין קאמפף" של היטלר היה, גם בעיני חסידיו המושבעים, מין זבלון מיותר. המהפכה הסינית התרחשה לפני שמאו דזה דונג התפנה לכתוב את הספר האדום הקטן שלו. "המין השני", התנ"ך של המהפכה הפמיניסטית שטרם הסתיימה - ספר שראה אור ב–1949 ובאיחור קל תורגם לעברית בהוצאת "בבל" - על המדפים החל מן השבוע הבא, שייך לרשימה הקצרה הזאת.
זהו אחד מספרי היסוד של המהפכה ששפכה הכי פחות דם אנושי. ומה שיפה בו כל כך, הוא שהמוני נשים שלא קראו אותו הצליחו לאמץ את מערך הרעיונות של הספר. זה מה שקורה בדרך כלל למחוללי מהפכות: הרעיונות שלהם נטמעים בהלך הרוח הציבורי מרגע שהמהפכה מתחילה להצליח, והם הופכים שקופים, מובנים מאליהם, נגישים לכל.

ביקורות מהללות לצד כתבי שטנה

היא היתה בת 41 ובשיא פריחתה כאינטלקטואלית כשהספר הגיע לחנויות בצרפת. במשך חמישים שנה סיפקו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר לתרבות הצרפתית המון שערוריות, שניהם יחד וכל אחד לחוד. "המין השני" לא היה יוצא דופן: סימון דה בובאר קראה את הביקורות המהללות לצד כתבי השטנה משולחי הרסן שהוטחו בו, עברה בשלווה יחסית את החיטוט בנשמתה של הכותבת ובתחתוניה שהתבצע באורח נמרץ מאד בכתבי העת הכי מהוגנים, ובין כל אלה לא הסכימה לסגת אפילו במילימטר מן האמת הציבורית והפרטית שלה. אז מה אם זרקו עליה עגבניה או שתיים בשם אחוות הגברים שהיום אנחנו קוראים לה בלי היסוס בשם "שוביניזם": הספר והיוצרת שלו היו בנויים לתלפיות, דבר דבור על אופניו. דה בובואר ויצירתה החשובה ביותר קעקעו את מיתוס ה"נשיות" בלי רחמים מיותרים, ובספר היא מפליאה להסביר כיצד כל הכוחות התרבותיים, מימי שוכני המערות ועד לממציאי מחוך הלאטקס, חברו נגד נשים והפכו אותן ל"אחר": קדושות וזונות, מסתוריות וטמאות, ליליות ואמהות רחמניות, מאהבות ומוזות – וכולן עד אחת משועבדות לתפיסה גברית של הנשיות, כבולות בתוך הקרנבל הססגוני של הגוף שלהן, משוללות זכויות אזרח אמיתיות, שותפות רק לפנטזיות של גברים אודות אידאלים של יופי ותום, חטא ועונש – אבל אף פעם לא שוות להם בחיי המעשה.

יצור נחות כלוא בביולוגיה מפעימה

התוכנית הרעיונית של "המין השני" החלה להתגבש בסוף מלחמת העולם השנייה, אחרי שסימון דה בובואר כבר קנתה לעצמה מקום של כבוד בתרבות צרפת ובתעשיית הרכילות שלה, כפילוסופית וסופרת וגם כחברה הנצחית של ז'אן פול סארטר.
"מהי אישה"? שואלת סימון דה בובואר בפתח הדברים: השאלה מגיחה מגרעין הנשמה הצרפתית, שמדי פעם מייצרת לעצמה סרטים שנקראים "מהם החיים?", או ספרים הקרויים "מהו האושר". רק מה, שזו היתה בערך הפעם הראשונה בהיסטוריה של המחשבה האנושית שאשה שאלה "מהי אישה", והלכה לכל ההגדרות של הגברים ומצאה בהם תשובות מאוד חלקיות ולא מספקות.
האישה, קובעת סימון דה בובואר ב"המין השני", היא ה"אחר" הגדול של עולם שחוקיו ויצירותיו גבריים עד זרא. האנושות תופסת את עצמה כזכרית, ובכל הגדרה מקובלת של נשיות נמצא פח יקוש שנשים נופלות אליו, מי בצייתנות ומי בהכנעה מוחלטת. כל הדתות הגדולות, הפילוסופיה המערבית לדורותיה, התיאולוגיה הנוצרית על אלפיים שנותיה, מאשרות כי נשים הן יצור נחות שכלוא בתוך הביולוגיה המפעימה שלו. כשהעולם התבגר, אחרי המהפכה התעשייתית, גויסו לתפיסה הזאת גם המדעים: ביולוגים ופסיכולוגים כאחד סברו שנחיתותה של האישה היא עניין "טבעי", אם בגלל כושר ההולדה המרשים שלה ואם בגלל קנאת-הפין שיוחסה לה על ידי פרויד.

על הנסיך והיפהפיה הנרדמת

ועם זאת, אי אפשר למצוא תשובה מניחה את הדעת מבחינה פילוסופית לשאלה, "מהי אישה". הלא נקביות לבדה איננה "נשיות", וגם אם כולנו בני אנוש, עדיין קיימים הבדלים ניכרים בין גברים לבין נשים. מי שהצביע על ההבדלים הללו השתמש בהם בעיקר נגד נשים: "המשעבדים אוהבים את תחושת העליונות", כתבה: הם גם לא ייפרדו ממנה ללא מהפכה של ממש, כך הבינה.
וזו לא המהפכה המיוחדת רק ליוצרות עשירות, כזו שוירג'יניה וולף חזתה ב"חדר משלך". ובניגוד למעשיות החביבות של וולף על אחותו הדמיונית של שייקספיר שלא הצליחה כיוצרת רק בגלל שהיתה אישה, דה בובואר מגייסת לעזרתה את נשק יום הדין של ההוגים הגברים ותוקפת אותם בכל חזית אפשרית של המחשבה האנושית: מהתבוננות מדוייקת בחיי המין של חזזיות ופטריות ועד לדימוי הנשי המשועבד אצל הגל. מכפירה לעגנית בהגיון של היסודות התיאורטיים של הפסיכואנליזה ועד לניתוח של אגדות רווחות: מה היה הנסיך עושה, היא שואלת, לולא ניתן לו להעיר את היפהפיה הנרדמת? וכיצד זה הצליחו גברים בכל הדורות לשיר שירי הלל ושבח ליופיה של האישה כאובייקט, ומצד שני לא להכיר בה כסובייקט? ואיך קרה שהופעת הרכוש הפרטי בהיסטוריה דחקה את הנשים לתפקיד של ולדניות נצחיות ועניות, שהזכות להחזיק בקניין נשללה מהן בכל מיני תרבויות שלא הכירו זו את זו? ולמה הסוציאליזם לא יציל אותה, גם לא הכנסייה הנוצרית שרואה בה אם-כל-חטאת אם היא של ישו, המוחזקת כבתולה גם אחרי שיצא ממנה ילד? ולמה ד.ה. לורנס, שנחשב לסופר שממש אהב נשים, אילץ אותן להיכנע לעליונותו של אבר המין הגברי ועוד לשמוח בכך, כי "זה טבען"?

הכושר לחוות אושר ללא תלות

"המין השני" הוא אתגר מחשבתי לא קטן למי שקורא אותו בפעם הראשונה, אבל גם ספר נדיר בעוצמות השחרור שהוא מעניק למי שמוכן לקרוא עד תום, אפילו לאט וביסודיות.
מורה נאורה לצרפתית העניקה לי אותו כשי ליום הולדתי ה-15, וכשאני מתבוננת בעותק החבוט והמצהיב ובהמוני הסימונים בכתב יד של ילדה טובה, אני מבינה מקץ המון שנים שזה בדיוק הספר שבגללו הפסקתי להיות ילדה טובה והתחלתי להתבונן על יחסי הדיכוי בסביבה שלי: הפסקתי להאמין לכנות המניעים של משוררים שמציבים אישה על כן דמיוני רק כדי שלא תהייה לה נגיעה בעולם הממשי. הייתי עכבר המעבדה של עצמי למשך כמה שנים, ובדקתי ביסודיות ומתוך מרירות גוברת את הפח הכי גדול של הנשים: מלמדים אותנו לחכות לאביר על סוס לבן, כתבה דה בובואר, אבל לא אומרים מה יקרה אחר כך. ובכן, אחר כך קורה בדרך כלל שיצר הקינון משתלט עלינו כמעט לגמרי. גם אם אנחנו חיות מתוך מודעות לחירות שלנו, אנחנו עדיין מוותרות עליה בקלות רבה מדי בתמורה להבטחה מעורפלת של אושר בזרועותיו השעירות של מישהו. לסימון דה בובואר, על פי המיתוס שהלך ונרקם סביבה, זה לא קרה: היה לה, כך אומרים, כושר לחוות אושר מבלי להיות תלויה בזולת כלשהו במכנסיים.