מה מעיק על אתי אנקרי

החודש יצא לרדיו שיר חדש של אתי אנקרי, "יציאת מצרים" - סנונית ראשונה מתוך אלבום חדש שבדרך, כמעט ארבע שנים לאחר אלבומה הקודם "למרות ובגלל". האלבום החדש, כפי שמעיד הסינגל הזה, מתכתב, ככל הנראה, עם מוזיקה אתנית ומוזיקת עולם שפושה לאחרונה בישראל יותר מתמיד. את האלבום הפיקה ומימנה אנקרי בעצמה, "מתוך רצון להיות אחראית עליו, שישמע כמו שהיא רוצה, ללא פשרות אמנותיות, וזה חופש יקר", כפי שטוען שאולי בסקינד, מנהל יחסי הציבור שלה.
השיר כשלעצמו עוסק באלגוריה שבין יציאת מצרים לבין מצב הרוח המדיני-חברתי הנוכחי על שלל משמעויותיו המלחמתיות, ומגלה שאנקרי, למרות שיקולים מסחריים ואחרים, נוקטת בקו בלתי מתפשר.
תמיד משמח לראות את אנקרי חוזרת לפעילות, אבל משהו בהתנהלות שלה מעורר חשש; מאחורי עמידתה האיתנה על עקרונותיה האמנותיים והכלכליים מתחבא סיפור של החמצה. לא משהו שאי אפשר עדיין לתקן, ובכל זאת. אנקרי, אם לשפוט לפי התחזיות וההבטחה שהביאה עימה בתחילת הדרך, צריכה היתה עכשיו להנות מפירות הצלחה ארוכת-שנים ולא להיאבק על מקומה וקיומה האמנותי. איך בכלל היא הגיעה למצב הזה? בואו נחזור עשור לאחור.

התחזית: שמש

מהרגע בו הגיחה לחלל הציבורי שלנו ונחתה באחת מתוכניות הטלוויזיה הליליות של יואב קוטנר, אנקרי נראתה כדבר האמיתי. הילדה-אישה עם עיני הפחם והמבט העצוב והקשוח שרה בקול קורע לב את "רואה לך בעיניים". בשעתו חשבתי שיש משהו פשטני בטקסט הפמיניסטי-מיליטנטי הזה, אבל מאז אני נוטה להאמין לו יותר ויותר, דווקא לנוכח חוסר התיחכום. משהו בחיבור שבין השירה שלה לבין הרעש הנהדר שעטף אותו מיקם את הילדה היפה מלוד, ולו לרגע קצר, במקום אליו הגיעו עד אז מעט מאוד זמרות ישראלית.
יהודה עדר, כיום מנהל המחלקה הישראלית של הד ארצי ומי שגילה את אנקרי עוד כשלמדה בבית ספר רימון, אומר: "מהרגע הראשון היא היתה פשוט הדבר האותנטי. בנוסף לכשרון המוזיקלי ויכולת הכתיבה שלה, היא נתפסה בעיני כמשהו אמיתי. אני מעריך אותה כיוצרת גדולה, זמרת מצוינת ויש לה את הקול המיוחד שלה, בעיקר ברמה הפילוסופית של המילה".
"רואה לך בעיניים" השלים כיבוש מהיר של תחנות הרדיו. האלבום באותו שם יצא במהרה ומכר עוד באותה שנה יותר מ- 60 אלף עותקים. היו בו כמה שירים נהדרים שהציגו זמרת-יוצרת מרתקת, שלא רק מחברת כמעט את כל היסודות המוזיקליים הישראליים הקיימים, אלא גם משרטטת במילים נהדרות סיפורים קטנים על אנשים ("לוליטה") ועל יחסים בין-אישיים ("עד מתי" ו"קח אותי אליך"), שנשפכו בשפה שוטפת ומלאה חום וכוח.
את האלבום הפיק אלון אולארצ'יק, שהצליח לבנות לו עטיפה אטרקטיבית ועשירה ולהפוך את הדיסלקציה המוזיקלית המופלאה שלו למקשה אחת של אמירה. בדיעבד, להוציא "שעשועי כאילו", אלבום הסולו השני שלו, אולארצ'יק השלים כאן כמעבד וכמפיק את היצירה המשמעותית ביותר שלו. ניצחון אלבום הבכורה היה מוחץ כל כך, עד שמתחרותיה של אנקרי בשעתו, לאה שבת ואלונה דניאל, נותרו הרחק מאחור, למרות הישגיהן המסחריים הלא רעים בכלל.

התחזית: גשום

כשהיא מנוהלת בידי אתי אנטה ומיכאל תפוח, צמד המנהלים הכי בעיר, היתה אנקרי אמורה להגיע עד גג העולם. הדלתות נפלו וארובות השמיים נפתחו, וכל מה שהיא נדרשה לעשות היה להמשיך לכתוב בפשטות וישירות, ולשמור על היחס בין הרפתקנות מוזיקלית לצורך לשחק בקופסת הלהיטים. אבל אנקרי לא הרימה את הכפפה.
אלבומה השני, "קראת לי אסתר", שיצא שנתיים מאוחר יותר והופק גם הוא בידי אולארצ'יק, היה אתני יותר מהראשון, הציג את הצד הכבד יותר שלה ונמכר בהתאם. אלבומה השלישי, עליו החלה לעבוד בשנת 1996 עם יזהר אשדות בתקציב ענק – שלפי דיווחים אחדים עבר את ה- 100 אלף דולר – אמור היה להיות אלבום הקאמבק האולטימטיבי. אבל גם עם אשדות – שכבר הוכיח בעבר כמה קל לו להקפיץ אמן למכירות בסדר גודל של פלטינה – אנקרי כשלה, והאלבום, למרות כמה פנינים, לא נמכר. בדומה לאלבומה השני, היו חסרים בו השירים הישירים, אלו שגורמים לך לא לכבות את הרדיו, אלו שרוויים בתחושות ורגשות שאלפי אנשים יכולים להתחבר אליהן, אלו שאפשר לשיר בכל מקום – להיטים.
"האלבום עם אתי אנקרי היה אחד הפרויקטים הכי מרתקים שעשיתי", אומר יזהר אשדות. "השירים היו נהדרים, מקסימים. רציתי לעבוד איתה כי היא רתקה אותי. אולי העבודה נמשכה יותר מדי זמן וזה היה בעוכרי האלבום, אני לא יודע. זה שהתקליט לא הצליח זו לא אשמתה ולא אשמת היצירה שלה, זה קשור לגורמים כמו מזל ותנאי שוק. אבל שתעשה את מה שהיא עושה, כי היא נורא מוכשרת, באמת מוכשרת. היא מוזיקאית אמיתית, היא מחפשת כיוונים חדשים ולפעמים יש לזה מחיר".
יהודה עדר מוסיף: "היא מחפשת את המקום המיוחד שלה בעולם תחרותי, שבו כולם רוצים להיות אחד כמו השני. הפרוייקטים שלה מכוונים למשהו מאוד מסוים, אבל היא משחקת את המשחק בדרך שלה, וזה בסדר גמור. אנקרי יודעת שהחומרים שלה, בעיקר האחרונים, מגיעים לקבוצת קהל קטנה יחסית, והיא עושה זאת מבחירה".

התחזית: ערפילי

מאז אלבומה השלישי, אנקרי עשתה צעד אחד קדימה ושניים לאחור. היא יצאה לסיבוב הופעות מוצלח למדי עם דוד דאור, שבו שוב התגלתה במיטבה, והשניים אף הוציאו אלבום משותף שהחזיר אותה לזרועותיו המחבקות של הציבור, למרות שההיסטריה הציבורית שקידמה את הגעתה לא חזרה על עצמה. בעיה גדולה נוצרה כשמנהליה, אנטה ותפוח, שלאורך שנים היו משענת בטוחה, החלו להקדיש זמן רב יותר לעיסוקיהם הטלוויזיוניים והזניחו את אמני המשרד, שעזבו בזה אחר זה, ואנקרי ביניהם.
עשר שנים לאחר שהתחילה, מוצאת את עצמה אנקרי בנקודת התחלה לא קלה. עם אלבום בו השקיעה את מיטב כספה, עם שיר שלא נכנס לפלייליסט של גלגל"צ אבל הפך לשיר השבוע של רשת ג', ללא חברת הפקה רבת עוצמה אבל עם אלפי מעריצים שמייחלים לקאמבק מפואר. הישג שנוי במחלוקת, בעיקר למי שהיא, עדיין, אחת הזמרות הישראליות הכי טובות שהיו לנו.
"היא נמצאת איפה שהיא בחרה להיות", אומר יהודה עדר. "אם היא תרצה לחזור למרכז, היא יכולה לעשות את זה בדקה. יש הרבה אמנים שנעלמו מהמרכז וחזרו לשם. סנטנה, לדוגמה, היה כוכב גדול לפני שלושים שנה, אבל אז הוא עשה פרויקטים שאף אחד לא שמע עליהם, בעיקר מתחום הג'אז ומוזיקת העולם, וכשהוא החליט לחזור למרכז, הוא עשה את זה ובגדול".
בין אם האלבום החדש יתגלה כשוס ובין אם לא, אנקרי צריכה לחזור לשטח, לדרכים, לחצות את ישראל לרוחבה ולאורכה ולהגיע שוב אל הקהל הגדול שממתין לה שם, מעבר לפינה, ולהתחיל להביט לו בעיניים.

סייע בהכנת הכתבה: נעם שגב