פצצת רייטינג

התיאום המופלא בין הפצצות ישראל ברצועת עזה לבין מועדי השידור של מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה אינו מפתיע. כל מפיק אירועים מתחיל יודע שהטיימינג הוא חלק חשוב, אם לא קריטי, בהבטחת הכיסוי התקשורתי לאירוע. לא שהפגזה מסוג כזה אפשר שהייתה חולפת ללא תשומת לב תקשורתית, אבל נוכח ריבוי האירועים המחרידים בשטחים, יכולת הקשב של ציבור צרכני החדשות הולכת ויורדת, ואצל הפוליטיקאים מתעוררת החרדה שמא אפילו שיגורם של מסוקים וטילים לא יעשה את הרושם הראוי.

כי גם מלחמה צריכה רייטינג. הגנרל שוורצקופף לא המציא את זה, אבל המנגנון שעמד לרשותו ידע היטב את מלאכת הפקת האירועים, וכתוצאה מכך איש אינו יכול לשכוח את סרטי הפרומו של הצבא האמריקני במלחמת המפרץ, ואת ההשפעה האדירה שהייתה להם על מצב הרוח והתקוות של האזרחים שישבו מול הטלוויזיה בכל העולם.

נתניהו, ברק, שרון – גם הם הוכיחו בעבר שמערכת השעות השבועית שלהם נקבעת לא מעט בהתאמה ללוח שעות המשדרים והדפוס של התקשורת. חשיבות הסיקור - המטראז' שמקצה לפעולה צבאית כל עיתון, ועוד יותר מכך, דקות הרדיו והטלוויזיה להן היא זוכה - גדלה ככל שמקבלי ההחלטות נזקקים לתמיכת בוחריהם, וכלל שהם מתאמצים לשנות את הלך הרוח הציבורי. ובמיוחד את הגורמים המסתוריים, הבלתי מדידים שבו: "מצב הרוח הלאומי", "תחושת הביטחון" וכיו"ב.

פעולה צבאית כמו זו של אתמול, הרי אין בכוחה לפתור את הבעיה או להשפיע מהותית על מצב העניינים בשטח. בוודאי שלא לטובה. איש לא מצפה מנציגי הפלסטינים להגיח מבין הריסות הבתים המופגזים, לנער את האבק מבגדיהם, ובעיניים טרוטות להביע חרטה, ובאותה הזדמנות גם להבטיח שלא לתבוע את זכות השיבה.

סכסוכים כמו זה שבתוכו אנחנו חיים פותרים במשא ומתן, בדיבורים, בגיבוש של הסכמים מדיניים מרחיקי ראות, הלשים את המציאות שאינה נוחה לאיש מן הצדדים לכדי איזה מאפה שאפשר, אם לא ללעוס בהנאה, לפחות לבלוע. אבל תגובות צבאיות רמות-ווליום מצטלמות טוב יותר, אורכות פחות זמן, ונראה שגם מטאטאות באחת את תחושת חוסר האונים, שהיא, לאחרונה, המרכיב המרכזי באותו מצב רוח לאומי מעורפל.

ההיזקקות למצלמות הטלוויזיה בשדה הקרב גדלה, אני חושדת, ביחס ישר להכרה של ראש הממשלה ושל שר הביטחון בכך שאין להם, למעשה, מה להציע. שאין להם תוכנית מגובשת, אסטרטגיה שראוי לדבוק בה, וכיסוי לצ'ק ה"יביא שלום" שחולק לקהל האוהדים בצמתים לפני הבחירות. הקהל הזה, אומר לעצמו בוודאי אריאל שרון, חשוב שיראה, שישמע, שישים לב שאנחנו מגיבים, שאנחנו לא אימפוטנטים, שאנחנו לא מגישים את הלחי השנייה. שרק לא יתן, הקהל הזה, לנחלי הדם, לילדים הירויים משני הצדדים, לפצועים ולכאב להימהל לאיזה מין רעש לבן אחיד. הבטחנו שנגיב בזמן שייראה לנו, ואיזה זמן טוב יותר מזמן השידור של מהדורת החדשות?