עשרת האלבומים הגדולים של הרוק הפרוגרסיבי

הרשימה שלהלן מכילה עשרה אלבומים, שלדעתי הם הרכישות ההכרחיות לכל מי שרוצה להיכנס לעולם הקסום והמאתגר של הרוק המתקדם. פרמטר שבמתכוון לא נלקח בחשבון היה "עד כמה היה האלבום פורץ דרכים". זהו כבר עניין להיסטוריונים של המוזיקה ואנחנו רק מבקשים לפתוח ליד אזניכם פתח קטן, אליו ייכנסו העבודות החשובות, המעניינות והמרתקות ביותר של האמנים. אתם מוזמנים כמובן להגיב ולהציע, בסיוע הנמקות, "מתחרים" נוספים, באמצעות הוספת תגובה.

(1975) Camel - Snow Goose

אצל צרכנים "כבדים" של רוק יש נטייה למאוס באלבום המופת של Camel משום שהוא מלודי, רך וצפוי לפרקים. אבל אלבום זה היה, עבור מתבגרים רבים (ובכלל הח"מ), שער הכניסה הרשמי לעולם הרוק המתוחכם. על בסיס הנובלה של פול גאליקו, רקח ההרכב הבריטי מופע כלי מתוק ומקסים, המאגד את כל מה שלרוק המתקדם יש להציע, באריזה אטרקטיבית ונעימה לכל אוזן. ההתמחות העיקרית של Camel היתה פיתוח מהנה של משפטים מוזיקליים קליטים והרכבתם זה על גבי זה לכדי קומפוזיציה עשירה ועתירת "שיאים". אם לא תאהבו את "אווז השלג" לאחר שלוש האזנות (ונראה אתכם אדישים לנעימת החליל המפורסמת הפותחת את היצירה) – אין לכם מה לחפש בתחום.

(1973) Pink Floyd - Dark Side of the Moon

פינק פלויד היתה להקה כל כך גדולה, שאי אפשר לנכס אותה לז'אנר מוזיקלי מסוים, אבל בסבנטיז היא היתה, בעיקר, רוק מתקדם. את ההוכחה שלה לטענה זו אפשר למצוא בכל בית נורמלי בעולם, בתוך עטיפה שחורה ועליה פריזמה שוברת אור. "הצד האפל" הוא תופעה כמעט על טבעית ביכולתו להישאר רלוונטי גם 29 שנה לאחר הקלטתו. המדהים הוא שזה אלבום שכמעט אינו נמאס. הח"מ מסכם כבר 18 שנה של האזנה שבועית ליצירה, שפתיחתה – Breathe – עדיין מרגשת אותו בכל פעם מחדש. במקום להיכנס לעוד ניתוח של האלבום המופלא הזה נכתיר אותו כמזוזה, שבלעדיה ארון הדיסקים היהודי אינו כשר.

(1974) Frank Zappa - Roxy and Elsewhere

הח"מ היה יכול למלא את הרשימה בעשרה אלבומי מופת של זאפה, אבל עם אקדח לרקה עלינו להסתפק באחד ו"רוקסי" מנצח – בנקודות בודדות – את האחרים. חוויית הנוכחות בהופעה של זאפה היתה, ככל הנראה, מסעירה. אבל גם זאפה ידע כי בגלל אופי המוזיקה שלו, העמוסה בעיבודים מפותלים ובתזמורים מורכבים, היא לעולם תישמע טוב ו"נכון" יותר באולפן. "רוקסי", שהוקלט "חי" אך טופל אחר כך מאסיבית באולפן, מהווה חריג ברצף האלבומים של זאפה (יותר מ-40 אלבומים מקוריים, לא כולל אוספים והופעות). כמעט כל הקטעים בו אינם מופיעים בשום אלבום אולפן של זאפה, אבל כל טרק מפיל מקודמו: החל ב"פיגמי טוויילייט" הסתום והמדליק, עובר בחטיבות הטרומבונים הנלחמות זו בזו בקטע הכלי המדהים "Don’t You Ever Wash That Thing" וכלה ב-"Cheapness" המצחיק עד דמעות. "רוקסי", לאחר הכרתו לעומק, הוא אלבום מרגש המהווה תצוגת תכלית של זאפה במלוא גאוניותו ובסאונד הטוב ביותר שאמצע שנות ה-70 יכלו להציע. לגירסת הווידאו של האלבום ממתינים רבבות מעריצי זאפה בעולם כבר 20 שנה בערך, אבל השמועות אומרות שהבונבוניירה הזו נמצאת ממש מעבר לפינה.

(Robert Wyatt - Rock Bottom (1974

לתיאור מהימן של "רוק בוטום" יש להידרש למושגים מתחום הזמר הטורקי. אבי ביטר, המיקרופון שלך: כאב, כאב ועוד פעם כאב. במקום למצוא איזו אהבה נכזבת, להיכנס ממנה לדיכאון ולהוציא מזה תקליט, רוברט ואייט הלך על הדבר האמיתי. לפני כשלושים הוא עירבב משהו לא טוב ובמהלך מסיבה עשה צעד אחד יותר מדי, מחלון הקומה השנייה. חצי שנה של פירפורים בין חיים למוות בבית החולים הולידו את היצירה הבלתי אפשרית הזו, שחודרת בשניות כל מחסום. מופק על-ידי ניק מייסון (מתופף פינק פלויד) ומנוגן, בין השאר, על-ידי מייק אולדפילד, האלבום הזה הוא יצירת המלנכוליה הגדולה ביותר של כל הזמנים. הפופולריות העצומה שלו הוציאה אותו מהגטו ה"מתקדם" ושירים מתוכו (בעיקר Sea Song) חביבים על עורכי גל"צ לדורותיהם.

(Yes - Close to the edge (1972

גם YES יכולה לשלוח למקצה הגמר יותר ממתמודד אחד, אבל אני בחרתי באלבום המייצג והפופולרי ביותר שלהם, כי הוא באמת הכי טוב. הרצועה הנושאת את שם האלבום (שבמקור התפרשה על-פני כל הצד הראשון של התקליט) היא, אולי, פסגת היצירה של יס בכל השנים. בקיזוז רמת הטקסטים הבינונית (המאפיינת את יס באופן כללי), אנו נותרים עם קומפוזיציה מושלמת המושתתת על משפט מוזיקלי מרכזי, המתפרקת למספר פרקים ומשתמשת בכל הקונצים שהומצאו עוד בתקופה הקלאסית: אוברטורה, תפקידי מקהלה, הנמכת המוטיב המרכזי והעלאתו באופן מדוד על לקרשצ'נדו הבלתי נמנע. כמו כל העבודות של יס בתקופה ההיא, גם "קרוב לקצה" אינו ידידותי למאזין בשמיעות הראשונות. ההישפכות מגיעה רק לאחר פיענוח הקוד היסי האופייני.

Gnesis - Selling England By The Pound

המתחרה העיקרי ל"מוכרים את אנגליה" מטעם ג'נסיס היה האלבום "פוקסטרוט", המכיל את היצירה העצמאית השלמה ביותר של הלהקה – "ארוחת הערב מוכנה". אבל "מוכרים" לוקח את הקופה, כי בניגוד ל"פוקסטרוט" (הסובל מצד שני בינוני) – כל האלבום הוא מצעד להיטים, הניתכים עליך בזה אחר זה. כל השירים באלבום דגולים אחד אחד. הטקסטים של ג'נסיס, בשונה מ"יס", תמיד היו נהדרים ומעניינים גם לקריאה. קולו של פיטר גבריאל מעולם לא נשמע צלול ונהדר כל כך.

(King Crimson - In The Court Of The Crimson King (1969

גם הכנסתו של אלבום זה לרשימה לא עבר ללא ייסורי מצפון. אוהבי "מקצועני קרימזון" מקטלגים אותו כ"קרימזון קליל, המיועד לדלת העם", שכן הוא "סובל" ממלודיות עודפת – יחסית לשאר העבודות של רוברט פריפ, הגיטריסט ומנהיג הלהקה. האחראי העיקרי לסכאריניות היחסית של האלבום הוא הזמר והבסיסט גרג לייק, שעשה חסד עם הלהקה והלך לחבר את הפומפוזיות שלו למגלומן אחר – לוליין הקלידים קית' אמרסון. אבל "בחצרו" חולק עם "אווז השלג" של קאמל את משבצת "השער לרוק המתקדם" והעטיפה שלו הפכה לסימן זיהוי מספר אחד, המלמד על העדפותיו של בעל ארון הדיסקים.

(Gentle Giant - Octopus (1973

ג'נטל ג'איינט נחשבת, אצל רבים מחובבי הז'אנר, לשמורת טבע מטופחת ומהוקצעת. זהו תזקיק של הרוק המתקדם הבריטי, השם דגש על מוטיבים קלאסיים, תפקידים ווקאליים מורכבים וכמובן – תחכום רב ואתגר לנגנים ולמאזינים. "אוקטופוס" ניצח בתחרות שלי את "שלושה חברים" של הלהקה משום שהוא קומוניקטיבי יותר ומשלב הרבה "פאן". האחים שולמן (3 יהודים בריטיים) נותנים כאן את המיטב. לרוץ לחנות.

(Jethro Tull - Passion Play (1973

אלבום הקונספט המפורסם יותר של ג'טרו טאל הוא "עבה כלבנה", אך הוא סובל מרמה כה גבוהה של מניפולטיביות, לצד רדידות מוזיקלית והתחנפות לאוזן המאזין, ולכן בחרנו ב-Passion Play. זהו אלבום עלום, יחסית, של להקת הפולק-רוק-מתקדם האנגלית והוא מהווה חגיגה מוזיקלית שלמה, שגם במקור השתלטה על כל האלבום ולא רק על צדו הראשון, כמקובל. על תשתית טקסטואלית בינונית, הרכיבו איאן אנדרסון וחבריו יצירה אקלקטית באופייה, אך לא ברמתה. קטעים קטעים (כמו ב"אווז השלג") מתקדמת העלילה ואינה מגיעה לשום שיא, אבל הדרך מקסימה. במרכז היצירה משולב תסכית א-לה סיפור ילדים, שנועד לשמר את רצף היצירה בעידן ה"להפוך צד". היום הקטע מיותר, אך אינו מזיק.

(Rush - Moving Pictures (1981

עצם הכללת להקת Rush בז'אנר הרוק המתקדם עשוי לעורר את חמתם של כמה ממעריצי הלהקה, אך בעיני – השלישייה הקנדית המופלאה עשתה את המיקס הקרוב ביותר להגדרה "רוק כבד מתקדם". ה"כבד" מתייחס רק לסאונד של ההרכב, שהיה רווי דיסטורשן בשנים הראשונות. "תמונות זזות" מכיל את הקטע הכלי המפורסם ביותר של ההרכב, YYZ, לצד פנינים כגון "נסיעה לבנגקוק". המכשלה העיקרית בצליחת החומר של Rush היא קולו הגבוה והצפצפני משהו של הסולן, היהודי כעור המראה (וגדול בסיסטי הרוק בכל הזמנים, לדעתי) גדי לי.

הוסיפו את אלבומי הרוק הפרוגרסיבי האהובים עליכם ב"תגובה לכתבה".