אמרסון, יקירי

מעל המכתבה שלי יש תמונה ממוסגרת מ-1974 של רוברט וואייט בכיסא גלגלים, מוקף בחברים, גם הם בכיסאות גלגלים, שערכו ערב לכבודו. נמצאים שם מייק אולדפילד, פרד פרית', דייב סטיוארט (לא זה מהיוריתמיקס, היה עוד אחד, קלידן מופלא) ניק מייסון, יו הופר ואיוור קאטלר. רובם השתייכו בזמן זה או אחר לזרם אלטרנטיבי של שנות ה-70 ולגל שנקרא המוזיקה של קנטרברי - רוק ניסיוני עם נגיעות בג'אז, בפולק ובאלקטרוניקה קדומה, שזכה לתמיכה ולחוזים ראשונים מחברה קטנה וצעירה שקמה באותם ימים, Virgin.
כשקיבלתי אז, בסוף 74', את התמונה הזו, קילפתי מהקיר את התמונה של קית' אמרסון, אותו פוסטר פופולרי של קית' עם תספורת הכדורגלנים הקלאסית באותן שנים, כשהוא ניצב בין טורי הקלידים המרשימים שלו, ובאותה הזדמנות אמרתי שלום גם לרוק המתקדם כולו.
למרות שכיום נהוג ליחס רצף בין הרוק המתקדם לבין הפאנק, שכביכול החליף אותו, הרי שבתפר הזה שבין 1974-1976, הרוק המתקדם כבר היה בימיו האחרונים. את ההוכחה הטובה ביותר לכך אפשר למצוא בעובדה שאז הוא הוכר סוף סוף בארץ.

"הלהקה הטובה בעולם"

היום, כשרוצים להשמיץ במילה אחת את הרוק המתקדם הדינוזאורי, אומרים "אמרסון לייק ופאלמר". הגדולים מכולם, הבומבסטים מכולם, הלהקה שנפלה מפני שלא היתה יכולה לעמוד בהוצאות אחזקתה, פשוט כך. שבע שנים הם התקיימו וב-1978, אחרי מספר אלבומים מביכים במיוחד, הם התפרקו. למעט נסיון בודד לחזרה ומסעות הופעות עם מתופף אחר בארה"ב, שבולעת כמעט כל שטות שמאכילים את תושביה, לא זכתה הלהקה לקאמבק וגם לא להצלחה נוספת.
בימיה הגדולים, בין השנים 1970-1973, זכו השלושה לכל תואר אפשרי. בסיכום השנה של המלודי מייקר מ-1972 הם זכו בלהקת השנה, קלידן השנה, מתופף השנה ומפיק השנה. בגיליון הזה דייויד בואי עוד היה בגדר הבטחה. אמרסון לייק ופאלמר הקדימו, לא להאמין, את לד זפלין, סגול כהה, הרולינג סטונס, וכל אותם נכסי צאן ברזל שימשיכו להיות חרוטים בתודעת הרוקנרול שלנו.
עבורי, אמרסון לייק ופלמר היו הלהקה הטובה בעולם, הדרך הטובה ביותר לשכנע את ההורים שאפשר לשמוע מוזיקה בקולי קולות "כי זה עיבודים למוזיקה קלאסית". למעשה, זו היתה החלוציות של אמרסון, אבל גם קבורתו המוזיקלית.
כשקית' אמרסון התחיל את הקריירה כמלווה של זמרת הנשמה השחורה פי.פי.ארנולד, הוא התבלט כנגן קלידים לא שיגרתי. הוא נהג לתקוע סכינים באורגן ההאמונד שלו כדי ליצור אפקטים שלא נשמעו עד אז; הוא ניגן על הקלידים כמו הנדריקס על הגיטרה, ושילב מיומנות ושליטה בנגינה קלאסית וג'אזית, עם מקצבי רוק.
די מהר הוא השתחרר מהזמרת שליווה והקים עם שאר חברי להקת הליווי שלה את "הנייס", אחת הראשונות ששילבו מוזיקה קלאסית ורוק לכדי ז'אנר חדש. בתחילה עם פזילה לפסיכאדליה, אבל אחר כך היא התרכזה בעיבודים ליצירות קלאסיות. כשהיומרה עלתה וגאתה, הקליטו "הנייס" יצירה קלאסית מודרנית שאמרסון חיבר: "סוויטת חמת הגשרים".
מכל השנים ההן שבין 1967 ועד להתפרקות ב-1970, זוכרים היום את הקול השבור והסדוק של הבאסיסט לי ג'קסון בעיבוד הנפלא לשירו של טים הארדין המנוח, "להיאחז בחלום". אמרסון המשיך הלאה והותיר את שני החברים הנותרים לבד. הם הקימו את "Jackson Hightsוהקליטו אלבום מופתי ונדיר. הם ניסו לצאת למסע הופעות, אבל התקבלו בשריקות בוז על ידי הקהל שחשב שהוא בא לראות את Jackson Five והתפרקו.

החזית האלקטרונית

אמרסון, לעומתם, חבר לגרג לייק, שהיה הזמר בשני האלבומים הראשונים של קינג קרימזון, וקרל פאלמר בן העשרה, שתופף בלהקת "תרנגול אטומי". הסופר-גרופ החדשה, ה-ELP (ואגב, גם סופר-גרופ זו קללה דינוזאורית ידועה), יצאה לדרך עם קרדיט עצום, הן מצד המבקרים והן מהקהל. ההצלחה היתה מידית והאלבומים נמכרו במליונים. הם לא הוציאו כמעט סינגלים לשוק.
הם היו מוזיקאים ונגנים מעולים, כל אחד בתחומו, ואמרסון הפך לחזית האלקטרוניקה של אותם ימים. רוברט מוג, ממציא הסינטיסייזר, בנה לו שורות שורות של קלידים שנראו כמו הסט של "אודיסאה בחלל". אמרסון הרבה להתראיין וחזה ש"בעתיד נוכל לחקות כל כלי מוזיקלי על הקלידים". תרומתו לאלקטרוניקה היתה מכרעת, אבל היא נשכחה מפני שבדיוק באותו זמן ישבו מעבר לתעלה שני גרמנים מוכשרים מדיסלדורף בשם קראפטוורק שידעו שהעתיד הוא דווקא מקצבים אלקטרוניים ולא, כפי שסבר אמרסון, וירטואוזיות. למעשה, המילה הזו - וירטואוזיות - היא שתהיה לבסוף בעוכריו של אמרסון.
מרוב התעסקות בפירוטכניקה, בהופעות בומבסטיות יותר ויותר ובניסיונות לחבר יצירות "כמו קלאסיות", הוא הלך לאיבוד. ההופעות לוו בעשרות אנשי צוות, בשלוש-ארבע משאיות ענק שעליהן נכתב אמרסון לייק ופאלמר. לפאלמר היתה מערכת תופים כפולה ולעיתים אף משולשת ועשרות גונגים מהדהדים. במקביל, מגדלי הקלידים של אמרסון צמחו מהופעה להופעה; הוא הרביץ להם, תקע בהם סכינים וירד מהשמיים עם פסנתר כנף סטאנווי מרשים. כל הופעה לוותה במסע ניצחון של אמרסון על אופנוע הנורטון שלו ומפגש עם בעלי אופנועים מקומיים. וזה גדל וגדל וגדל, עד שבסוף, כשלא היה כסף לממן את ההופעות, הכל התפוצץ.

הפרוגרסיב וישראל

כאן בארץ, קיבלנו רק הדים מההצלחה הענקית הזו. בראשית שנות ה-70 לא היו הרבה מקורות לילד חובב מוסיקה מתקדמת, וקהל המעריצים ויודעי הדבר הגיע במקרה הטוב למאות. בכל זאת, מאחר שבחברות התקליטים ישבו אנשים טובים בלי מודעות להצלחה מסחרית, בארץ הודפס כמעט כל אלבום ואפשר היה למצוא אותם בחנויות מוזרות כמו השקם באבן גבירול והמשביר לצרכן ברחוב אלנבי. האנינים יותר הזמינו אלבומים מיובאים עם עטיפות משובחות ונפתחות (כן, כן, הם היו גדולים וקל היה להחזיק בהם ואפשר היה אפילו לראות את המילים בלי זכוכית מגדלת) מחנויות כמו מנגו, מסדה (של שוקי וייס האגדי) ובית התקליט הראשון, שהיה ממוקם במרתף ברחוב בן יהודה. בקול ישראל הגישה רבקה מיכאלי (!!) את "קצת אחרת" עם יוסי מר-חיים ושאול גרוסברג, שהביאו, הציגו ופרשנו כל תקליט חדש שיצא, ובגלי צה"ל היה זה הילל אברמוב.
אותו שאול גרוסברג גם ערך קורסים למוסיקה מתקדמת בבית הנוער "ביכורי העיתים", וכל מי שלא רצה ללבוש מדים של הצופים או של השומר הצעיר (אני, למשל) הלך ושתה בצמא את האינפורמציה הלא זמינה עד אז. עיתוני רוק אפשר היה להזמין בחנות העיתונים "יאיר" ברחוב החשמל, והחיפוש הזה אחר כל פיסת אינפורמציה הפך אותנו, כמה ילדים תל אביבים, למעין אגודת סתרים. חלק מאותה חבורה הפך אחר כך לשמות מכובדים ברוק הישראלי, חלק סתם המשיך לאהוב מוסיקה, ורובנו, אני מניח, שומרים גם לאחר הרבה מטמורפוזות פינה חמה לדינוזאורים נוסח אמרסון לייק ופלמר, למרות שספק אם אפשר היום לשמוע אותם מבלי לגחך מעט.

מבחן הזמן

באמת שלקראת הכתבה הזו ניסיתי, אבל הפסקתי באמצע. יש דברים שפשוט לא עומדים במבחן הזמן. לצערי, "אמרסון לייק ופלמר" נשמעים היום כחלק מתופעה חולפת ולא מרגשת. הקלידים האקרובטיים, התיפוף על סף רעידת אדמה, הפאתוס בשירה של לייק, הצירצורים האינסופיים של מיליוני הכפתורים והפלגים שאמרסון התעסק בהם כל הזמן, ושבירות הקצב המעצבנות, שייכות לתקופה אחרת, בה ניסה הרוק לתפוס את עצמו ברצינות רבה מדי ולהוכיח שהוא שווה ערך למוזיקה קלאסית ולג'אז.
אמני הפרוגרסיב ניסו להתעסק ביומרנות בסגנונות שמחוץ לרוק, במקום להתמקד ביחסים שבין האקורדים הבודדים שהוקצבו לו ובמבנה הפנימי של השיר, ביכולתו של המאזין להיסחף לעולם דמויים מרומז (עולם שהוא יכול לפתח בעצמו, לא כזה שדוחפים לו לפה בכוח), או אפילו להעמיק בחקר המקצב שנמשך גם היום ומוסיף לקחת אותנו רחוק למרחבים ועמוק פנימה, תלוי במאזין