פרק שני: האולם הנורא

הזיכרון השני שלי שייך כבר לליאונה הזו, ולביקור ראשון באולם התצוגה המיתולוגי של יפנאוטו ברחוב יצחק שדה. דרך עיני ילד נראתה הליאונה מרשימה מאד מבפנים, עם שלל מחוונים כולל מד סל"ד ונורות התראה רבות. אבי, כמו רבים באותה תקופה, העדיף ללכת על בטוח. הוא לא סמך על האמינות היפנית וקנה דווקא… פיאט. איך שזמנים משתנים…
הלאה. עבר זמן מה ואולם התצוגה האמור השתייך כבר לקונצנזוס. כדי לראות, לבחון או להזמין נאלצת להמתין בשורה ארוכה ובסבלנות רבה כדי שאיש מכירות ממשוקף וקודר יעשה טובה ויאפשר לך לשבת בתוך סובארו – 60 שניות של כיף מוטורי טהור ומענג. היום קשה אמנם להאמין, אבל אז ניצבו המכוניות של החברה נעולות בתצוגה.
זו כבר הייתה הלאונה מן הדור השני שנחשף ב-77', זו שנראתה כמו סדאן גדולה וכבשה את עם ישראל. היו כמובן כבר דגמי סטיישן, קופה מכוערת בעלת שתי דלתות, קומפקטית עם שלוש דלתות ואפילו טנדר מאריך ימים. אבל כל הגרסאות האלה היו בטלות בשישים לצד הסדאן – זו שתיזכר כסובארו DL.
הסובארו הזו התאימה כמו כפפה למהפך בשלטון, לכלכלת הבחירות שבאה לאחר שנים, לתקנות ה-1300 החדשות ולדור שלם שבפעם הראשונה יכול היה לקרוע את הניילונים ממכונית חדשה. היא הביאה את התיבה האוטומטית להישג יד, והכניסה אותנו באחת לעידן האמינות היפנית, שהיה ממכר - חייבים להודות - ביחס למה שהורגלנו מהאירופאיות.