פרק שני: עידן הסופר

זו הייתה רק מערכה ראשונה, משחק מקדים לפני המכה האמיתית והניצחת כל-כך שהנחיתה כלמוטור על יפנאוטו. אנחנו נמצאים כרגע בשנת הדגם 93', בציר טוב ותקופה חשובה עבור היפניות בישראל, כל היפניות. זה החל קצת מוקדם יותר עם נחיתת הונדה סיוויק חדשה והמשיך עם ניסאן סאני (וותיקה), טויוטה קורולה, סובארו אימפרזה ומיצובישי לאנסר חדשות. כולן ביצעו קפיצת מדרגה והכניסו אותנו לעידן 16 השסתומים, יותר ממאה כ"ס לנפח 1600 סמ"ק, ביצועים טובים הרבה יותר ומרחב מחייה נאות.
כאמור, בשנה זו הגיעה אלינו הלאנסר החדשה, זו שנודעה אצלנו לימים כסופר-לאנסר, חדשה לחלוטין, טובה בהרבה מקודמתה ומרשימה יותר מבפנים ומבחוץ. על הנייר, היא הייתה "יותר" בכל התחומים - גדולה, חזקה (113 כ"ס), מנוע גדול (1.6 ליטר לעומת ה-1.5 בלאנסר הקודמת), עם יותר הילוכים "אוטומטיים" (ארבעה לעומת שלוש) וריבוי שסתומים (16 לעומת 12). אם זאת הולכת להיות המכונית הלאומית, אז הלאנסר מקפיצה את עם ישראל כיתה.
אבל אנשי כלמוטור עוד לא ידעו איזה קלף יש להם ביד וכלל לא היו בטוחים בהצלחתה, פשוט בגלל הקפיצה הברורה והגדולה בתג המחיר. את חוסר הביטחון שלהם בעתיד השיווקי ביטאו היטב בכך שטרחו להזמין מלאי גדול מאד של לאנסרים "דור ישן", מה שגרם לייצור המוני של מדבקת "סופר" ייחודית לשוק הישראלי. וכדי להוסיף על-כך החלו שנה מאוחר יותר לייבא את הצ'אמפ, למעשה לאנסר-אחות לסטיישן המקורית, זקנה בשני דורות שהורכבה בתאילנד. סימן לבאות.