פרק שלישי: שווה לחכות?

אבל מהר מאוד הסתבר שכלמוטור יצליחו, למרות החשש הגדול מנפילה. הצ'אמפ נזנחה לאנחות, יבואה הופסק ובסופו של דבר התברר ליבואן כי קשה יותר למכור את הלאנסר 1.5 ליטר מאשר את הסופר היקרה ממנה. וסובארו? זו עדיין ניסתה להתחרות עם הבטחה גדולה לעתיד טוב יותר. שבועות ארוכים התנוסס על אולם התצוגה שלט ענק שטען בלהט כי "שווה לחכות". אבל המשחק הזה נכנס כבר לזמן פציעות, עם פער שלא ניתן למחוק. בקיצור, אף אחד לא חיכה לסובארו. אף אחד.
האימפרזה החדשה הגיעה לכאן באיחור ניכר, עם מנוע חלש מהמתחרים, רמת אבזור נמוכה יותר ומחיר יומרני מדי - קרוב באופן מגוחך כמעט ללגאסי הגדולה. זה גם היה הרגע בו גילה הלקוח הישראלי כמה קר, אכזר ולא נאמן הוא יכול להיות. אנשי השיווק של סובארו עוד נתנו דוגמה נוספת לחוסר הבנה כאשר החליטו לכנות את המכונית החדשה בשם גרנד-ליאונה.
מה לעשות והלאונה, ואת זה ידעו כנראה כולם - חוץ מאנשי סובארו מסתבר - הייתה אאוט. למרות זאת העדיפו לקשור את המכונית החדשה לחלוטין לספינה ישנה וטובעת, ולהוסיף נזק תדמיתי. אנשי הסובארו אכן נטשו את יפנאוטו כאילו הייתה ספינה טובעת, נקמה על שנים של זלזול. "אם אני יכול באותו המחיר לקנות מיצובישי, למה לי לקנות סובארו?" נשמעו בדרך כלל השיחות מחוץ לאולם התצוגה.
בינתיים המשיכו יבואני מיצובישי לנווט בהצלחה את דרכה של הלאנסר. ובאופן מבריק, כאשר נדרשו לקצץ במחיר מול מתחרות חדשות הם הפשיטו אותה, פשוטו כמשמעו. אמנם באופן דיסקרטי, מבלי שאיש כמעט שם לב, אך בכל זאת, אבזור שאינו חשוב לישראלים מצא עצמו ללא רוכשים בארץ. למעשה, הם הלכו רחוק כל-כך עד שהחלו להביא רמת גימור נמוכה עוד יותר (GLI במקום GLXI) אך הוסיפו לה בישראל את האבזור החשמלי הנחוץ. הם אפילו עברו להרכבת מזגן מקומי של אלכס, שומו שמיים, כדי לשמור על המחיר. כך או אחרת, עד סוף דרכה הצליחה הלאנסר לשמור על מעמדה.