כך זה היה ב-2000

אחרי עשרה ימים במלכת המדבר, אין לי מילים, חוץ מ"וואו", "מדהים" ושאר מילים מאותה משפחה שנשחקו כבר מרוב שימוש במהלך המסע. אם לומר את האמת, קצת חששתי. ואם אנחנו כבר עוסקים בווידויים, מותר אפילו לומר שחששתי מאד.
המסע שמוגדר כמסע ג'יפים אתגרי, היה עבורי ועבור שאר חברותי לדרך אתגר בכל-כך הרבה מובנים, שמעבר להתמודדות עם תנאי השטח - בזה חלקן היו מנוסות, אני ממש לא - ומעבר לאתגרי הנהיגה (גם בזה חלקן היו מנוסות, אני ממש לא…), היה כמובן אתגר היכולת להתנתק מהשגרה ולהיכנס למשהו אחר. משהו שאף אחת מאתנו לא התנסתה בעבר - שותפות הגורל של כולנו, עשרה ימים צפופים בקבוצה זרה, נשים בלבד.
מה לעשות, וביומיום שלנו אנו חיות בעולם מעורב. אמנם, העולם של היום כבר מסוגל לעכל מראה נשים מאחורי הגה, מחליפות גלגל ומשלבות להילוך נמוך, אך העוצמה שטמונה ופרצה מקבוצה של נשים בלבד עדיין הייתה אדירה ומפתיעה. כן, היו גם גברים. אך אלה היו בודדים בלבד, ולכן אין כל אפשרות להחשיב אותם כחלק מהמסע – אתם יודעים מה, לצורך העניין מעכשיו אקרא להם "שקופים"…
42 נשים שנבחרו בקפידה לאחר יום המיונים הופרדו ל-14 צוותים בני שלוש נשים, באופן אקראי לחלוטין. ניתן היה למצוא קשת רחבה של גילאים ומקצועות בקבוצה המיוחדת הזו. כל אחת עשתה לעצמה הפסקה של עשרה ימים מעולם ומלואו, ובאופן מדהים הצליחה – כל אחת זאת אומרת – להביא מספר פיסות מעצמה שהעשירו את עולמי שלי.