הגענו, לטורקיה

החששות שליוו אותי החל מרגע המראת המטוס התפוגגו לחלוטין עם הנחיתה בשדה התעופה באיסטנבול. אחת המשתתפות הוציאה טייפ וכולנו פצחנו מייד בשירה וריקודים שהרעידו את השדה, ונועדו להבהיר למארגנים "השקופים" ששקט לא יהיה כאן במהלך עשרת הימים הקרובים. כך, ששות אלי קרב, השטח בוער בדמנו ואש המדורה מאירה בעיננו (בגלל החרוז…), שוכנו במלון מריט מרסין. שם, ממרומי הקומה ה-42 (מתוך 50, לשם אינפורמציה) השקפנו על הממלכה אותה אנו עתידות לכבוש – בקסמינו כמובן.

עוזבים ת'פוך

בשבת בבוקר, לאחר לילה של התרגשות וציפייה לבאות, עזבנו את חמשת הכוכבים המפנקים ונכנסנו לכלי הרכב שהמתינו לנו במגרש החנייה. הדבקנו מדבקות, התקנו ציוד, מכשירי קשר ו-GPS, דגל ישראל בצד אחד, דגל טורקיה בצד השני ו… לדרך .
תחילת הנסיעה הייתה בשיירה מסודרת, רכב A אחרי B, I לפני J וכולם אחרי Mango (שם קוד לרכב המוביל). לאחר נסיעה קצרה נפרדנו מהעיר מרסין ומהכביש הסלול בו לא נפגוש עוד אלא בעוד מספר ימים, וירדנו לשטח. אגב, את היום הראשון הקדשנו להסתגלות. בעיקר לסדר והארגון שנראו לנו (שלא במקרה) כמו מעין גיבושון ליחידה מובחרת, כמו-גם אתגרי הנהיגה הלא-קלים. אווירת המסע הרצויה, כך נגלה מאוחר יותר, הגיעה די מהר.

מגיעים לשטח

ישר, ממש עם הזינוק למסע, התחיל האקשן. במורדות הדרומיים של רכס הרי הבולקר קיפצנו על בולדרים (אבנים גדולות) בגודל של מדינה בינונית בתוך מים זורמים. כל עוד הינו בתוך הפאג'רו המחומם הרגשנו עדיין כאילו אנחנו בשכונה דרומית של תל אביב שהוצפה עם הטפטוף הראשון. כל זה עד שהרכב הראשון נתקע.
אך אנחנו, כאילו נולדנו בשטח, ורצועות חילוץ נמצאות בשגרת היום יום עבורנו, קיפלנו מכנסיים, הפשלנו שרוולים, חלצנו נעליים והרגליים כבר היו במים. רק מה, אף אחד לא הכין אותנו לכך שהם – המים, מה זאת אומרת מי? - יהיו קרים כמו קרח. זהו, נפל האסימון והבנו כי אנחנו בטורקיה, המושלגת, במסע של "אם לא אנחנו לעצמנו, מי לנו?"
אחרי צווחות קטנות וקיפוצים שאמורים היו לחמם את עצמותינו (הם לא), מצאנו זמן ואנרגיה מחודשת לפעולות חילוץ ו"סלילה" מחודשת של הדרך הפראית. אבנים זזו כאילו מעצמן, קריאות "קצת ימינה, לא, שמאלה, ימינה, כן ימינה שלי, לא שלך" מילאו את האוויר. מה שאפשר כנראה את המעבר הבטוח והרגוע של לא פחות מ-23 כלי רכב שהרכיבו את השיירה. הצלחנו.