הצדקנות של קצב
לאחר שקונן על ההתנשאות האשכנזית, הכריז נשיא המדינה שהערבים לוקים בנחיתות מוסרית ותרבותית. צריך מידות נדירות של אטימות, צדקנות והתחסדות כדי למשול על עם אחר מצד אחד, ולהתהדר בנורמות מוסריות מצד שני
כבוד נשיא המדינה, מר משה קצב – איש שמרן בדעותיו, וזהיר ומחושב לרוב בהתבטאויותיו – קבל לא פעם במהלך מרוצו לנשיאות כנגד הגישה המזלזלת והמבטלת שנקטה כלפיו התקשורת. ביותר מהזדמנות אחת הוא אף אמר שהיחס התקשורתי אליו נגזר מהמוצא שלו.
לא מן הנמנע שהיה משהו בקובלנתו.
אולם מסתבר שדרכו והתבטאויותיו של קצב עצמו אינן נקיות מכל אותן רעות חולות שמהן סבל. על אף שהיה קורבן לגילויים דוחים של בוז והתנשאות, לא מונע ממנו הדבר לנקוט יחס של עליונות וגבהות כלפי הערבים.
וכה אמר נשיא מדינת ישראל בסוף השבוע: "יש פער אדיר בינינו לבין האויבים שלנו, לא רק ביכולת אלא במוסר, בתרבות, בקדושת החיים ובמצפון". דברים אלה ראויים למספר הערות:
הראשונה קנטרנית וקטנונית, אך בלתי נמנעת: כאשר ביקש קצב את תמיכת חברי הכנסת הערבים במועמדותו לנשיאות המדינה – ואף קיבל את תמיכת אחדים מהם – חסך את אבחנותיו ותובנותיו האמורות.
שנית, נכון שהארץ סוערת והמציאות מסובכת ומדממת, ונכון שלנשיא המדינה מזומנים מעמדים קשים (הלוויות וניחום אבלים), ומתוקף מעמדו הרם הוא חש חובה לומר דברים שיהלמו את חומרת האירועים והשעה הקשה. בדיוק לשם כך עומדת לרשותו כל היצירה היהודית, העברית והעולמית. הוא יכול לקרוא שיר, לצטט דברים של טעם. הוא לא מוכרח לדבר שטויות שרק מסבכות את המצב עוד יותר.
שלישית, אחרי שבמהלך כהונתו של ויצמן תפס מוסד הנשיאות תחת והפך למוקד מדיני וחתרני, ומאידך לתעשיית גסויות ומבוכות, החזיר אותו קצב לממדיו הריאליים ולייעודו המסורתי. כדאי לשמור על המתכונת המינורית והראויה שבה דבק עד כה, גם במחיר של ויתור על משרת מבקר התרבות של העולם הערבי.
דיכוי מצד אחד, מוסר מצד שני
ועכשיו לעיצומה של טענת הנשיא בדבר נחיתותם, אי-מוסריותם והעדר מצפונם של הערבים. יש להניח שהדברים נאמרו תחת הזעזוע והרושם הכבד שהותיר רצח הנערים מתקוע בפרט, והאלימות הפלסטינית הגואה בכלל. ראוי אם כן לזכור ולהזכיר שלא רק הפלסטינים הורגים בנו, גם אנחנו הורגים בהם. שבעתיים. בצאצאיהם, בזקניהם ובטפם.
רצח הוא רצח. העובדה שהוא מתבצע בטכנולוגיות דיגיטליות, אנלוגיות או אורתופדיות אינו הופך אותו לתרבותי ומוסרי יותר. גם לא לאסתטי יותר. צריך מידות נדירות של אטימות, צדקנות והתחסדות כדי למשול על עם אחר, לדכא אותו ולגזול את יתרת אדמותיו מצד אחד, ולהתהדר בנורמות מוסריות ותרבותיות נאצלות מצד שני. מה זה צריך להיות?!
כאשר יסתיימו מלחמות הרועים, ושני הצדדים יחושו שתש כוחן של התשובות הכוחניות, ייכון הסדר. הוא יתבסס היפרדות של ישראל מכל הכיבושים והנחלות והקללות שהביאה עמה מלחמה 67', ועל היפרדות של הפלסטינים מחלום השיבה, תוך הכרה בכך שמדינה יהודית איננה המצאה גזענית בבסיסה, אלא תולדה של חווית חיסול קיבוצית, אימי השואה ואנטישמיות נצחית. זהו אפוא כורח קיומי ופוליסת ביטוח פסיכולוגית עבור רובם המוחלט של היהודים שחיים כאן.
כאשר כל אלה יתחוורו, תישאר הבעיה שנעוצה בדפוסי החשיבה שביטא נשיא המדינה. ישראל חייבת ללמוד לחיות במרחב תוך יכולת לכבד באמת את שכניה ואת אורחותיהם. אל לה להתיימר להנחיל לערבים ערכים ולבשר להם קידמה, תרבות ומוסר. אנחנו חייבים ללמוד לחיות עם הערבים ולכבד אותם כמו שהם, ולהפסיק לרומם את עצמנו באורח ארוגנטי וחסר בסיס מעליהם.
