האויב האמיתי

לא מזמן צפיתי בתוכניתה של ריקי לייק, בחורה יהודייה עגלגלה עם לב טוב. לריקי יש שיטה: היא מנסה לשכח את שנאתם של זועמים צעירים על-ידי כך שמפגישה אותם פנים אל פנים עם מושאי שנאתם. צעיר הומופוב אחד בילה יום שלם בחברתה של לסבית, וכמו באמריקה השניים "מצאו שפה משותפת". אבל מבצע אחר של ריקי הצליח פחות: באולפן התייצב גלוח-ראש בן 16, נועל מגפי צבא, שהצהיר באדישות שהשואה לא התרחשה, שבאירופה לא היו בכלל 6 מיליון יהודים, ובכלל היהודים הם רעל שהרס כל ציוויליזציה גדולה לאורך ההיסטוריה. וכך המשיך ההימלר הקטן הזה עוד ועוד. מה שעניין אותי הייתה דווקא תגובתו של הקהל. הוא פשוט לא הגיב. לא נשמעה אף קריאת בוז, לא צעקות או שריקות, סתם קשב דומם. ריקי דווקא הביעה זעזוע וניסתה לנער את הקהל, אך זה נותר באדישותו. אם היה גלוח הראש הזה מעז לדבר כך על שחורים למשל, היה הקהל מגיב, בודאות, ברוגז רב.

ואז העלתה ריקי לבמה אם ובתה – בלונדיניות, כחולות עיניים, אמריקניות ממש כפאי תפוחים ו… יהודיות. השתיים הזמינו, כמנהג התוכנית, את הנאצי הקטן לשהות עמן. "איך אתה יכול לשנוא אותי, אתה הרי לא מכיר אותי בכלל?" ניסתה הנערה המתוקה לדבר אל הגיונו. אבל הוא פסק באדישות שהיא "בת לגזע מתועב ושהיא מזהמת את האנושות". למותר לציין שלא היה לו כל עניין בהזמנה. ריקי ניסתה דרך אחרת: היא שיגרה אותו למוזיאון השואה בוושינגטון בלוויית פסיכולוג. הפסיכולוג חזר בדמעות בעוד שאדולף ג'וניור קבע נחרצות ש"הכל שקרים, ואפילו אם חוסלו כמה פרזיטים, אז מה?"

למה אני מספרת את זה? כי זה מפחיד אותי . כי איני מבינה איך אפשרית באמריקה צמיחה חדשה של שנאת יהודים בלתי-הגיונית שכזו. ואם זה אפשרי באמריקה, אז זה אפשרי בכל מקום. זה רוחש מתחת לאדמה. ושוב זה מזכיר לי שאנחנו, היהודים, צריכים להפסיק לריב כל הזמן בינינו לבין עצמנו, ולהפנות מבט לאויב האמיתי.

כיצד מחוללים אחדות פנימית? אנחנו הרי מתמודדים עם בעיות אמיתיות – טרור, עוני, תקציב דחוק, איום מלחמה – שמחייבות את כולנו לתת שכם. ולכן כשחברים מסוימים במשפחה מסרבים לעבוד או ללכת לצבא; מסרבים אפילו להביע כבוד מנומס במהלך צפירת הזיכרון; מארגנים לעצמם פטורים מתשלומי ארנונה ומשיגים סיבסודי שיכון ייחודיים, כל זאת כי הם בחרו בסגנון חיים שלא כולל עבודה – אז קשה לנו לשיר יחדיו כשזרועותינו שלובות.

ולא רק החרדים הם שמפלגים את השורה. אני מתוסכלת - כשהעירייה מציבה פסלים מתועבים ברחובות העיר, על חשבון משלם המסים, במסגרת איזה פסטיבל אפוי-למחצה; כשחנויות חזיר נפתחות בכל פינה; כשרשות השידור לא מצליחה למנוע מחבורת שוטים שנשלחו על חשבוננו לארוויזיון מלנופף בדגלוני סוריה.

אחדות יהודית היא מטרה נאצלה. אך כדי להגיע אליה אנחנו צריכים קודם-כל להכיר בכל מה שפוגע בה. עלינו להבהיר לכל חברי המשפחה המורחבת שהתנהגויות מסוימות אינן אפשריות וכי אלה המתעקשים לצעוד על פי קצב תופיהם שלהם בלבד, יעשו זאת בלא שום תמיכה משפחתית. הם יוציאו עצמם מן הכלל.

והאמת היא שבעצם יש בקרבנו אחדות רבה. היא מתקיימת בין הרוב החילוני והמסורתיים הלאומיים, בין כל אלה המשרתים בצבא, נענים למוסר של עבודה, מעריכים את היוזמה לשלום. ובאשר לשאר? הגיעה העת להתייצב חזיתית מול כל הגורמים הקיצוניים שבקרבנו. אם נפחד להתעמת אתם, אם נהסס ונתפשר, הם יפצלו אותנו ויהרסו אותנו, ויותירו אותנו חלושים במאבק האמיתי מול מר גלוח-ראש וחבריו המסוכנים.

נעמי רגן, סופרת