זכרונות מסרדיניה

הזכרון הראשון שלי מסרדיניה הוא גם החזק ביותר. נסיעה מורטת עצבים מאולביה שבצפון ועד לוילה סימיוס שבדרום. הקו האדום של הכביש במזרח סרדיניה נראה כל כך תמים, אבל אחר כך מתחילים סיבובים מדהימים ובלתי פוסקים, ירידות כמו אל תוך חלל מנותק באוויר, נפילות גדולות של מצוקים אל הים, הרוחות ההודפות שבאות ממנו, ובעיקר השממה, הדממה, האינסוף הבתולי, והתחושה שאין עם מי להתחלק בתחושה.

אין כמעט מכוניות שאתה יכול להביט בהן ולומר 'גם הוא מזיע מפיתול לפיתול'. אבל זו גם תחושה של התעלות, שכאן בלב אירופה אתה עדיין קרוב לדבר הראשוני, הבראשיתי, הפרוע והבלתי מרוסן. תרצו – זוהי סרדיניה.

הזכרון האחר הוא שוק של אמצע הדרך, ליד שום מקום. למה מטגנים כאן בשר ונקניקיות, עופות שלמים משופדים מן הקרקע ומסביב גחלים? כי יש כאן כנסייה. אבל בניגוד לכנסיות אחרות אין כאן מיסה, גם לא טקס כזה או אחר, שגורם לך ללכת בשקט, בתחושה מסוימת של אי נוחות.

כאן היו שולחנות עץ גס ועליהן מפות נייר לבן, וקנקנים של יין אדום. המיסה היחידה הייתה של גריסת כמויות הבשר הענקיות, שהובאו מן המנגל המקומי, סצינה שמזכירה יותר מכל את תיאורי גרגנטואה או קולא ברוניון. "קדימה לעבודה, לשבת ולגרוס" סימנו לנו הסועדים בתנועת יד ידידותית, שהתעלמה לחלוטין מהחשש של בני סרדיניה, המתבטא בעיקר בביטוי "FURAT cHI DE SU MARE VENIT" (אולי משום שבאנו מן האוויר).

וכך מצאנו את עצמנו, אשתי ואני, מצטרפים למלאכה עתיקת היומין של מריטת הבשר ומציצת העצמות, וניגוב הידיים המשומנות על מפת הנייר, וגם קצת על הבגדים, כדי שאפשר יהיה לאחוז בכוס ולקנח כל בליעה בלגימה ארוכה של יין מקומי יבש ומסוקס. כנסייה נפלאה שבהחלט ראויה להיחקק בזיכרון.

הזיכרון הלא פחות דומיננטי הוא של התחושה שהנה כאן באירופה, יש אי ים תיכוני, שניצל באופן יחסי מזרועותיה הלטושות של הגורגונה, המכונה "תיירות המסה". אולי התמזל מזלנו שחודש יוני היה ריק באופן יחסי, טרם החופשה השנתית באירופה ובאיטליה בפרט. אפילו בקוסטה אימרלדה, המקום ה"איני" ביותר, לא היה נורא. שלא לדבר על אותם מאות קילומטרים של חופי חול לבן וזך, עם דיונות קטנות, חורשות של קזוארינות ואורן, מים צלולים וכחולים, שנדמה, כי למעט רובינזון קרוזו ובת זוגו (אנחנו לצורך העניין), רגל אדם לא דרכה עליהם.

בהחלטה היכן ללון בסרדיניה משתתפים כמה גורמים דומיננטיים. ראשון וכנראה החשוב בהם הוא מצב הכיס. כי אם יש לכם כמה אלפי דולרים מיותרים, שמחפשים השקעה ללילה אחד ואינכם חובבי קזינו, הרי הצעה שקשה לסרב לה: לילה בסוויטה הנשיאותית של מלון "קאלה די וולפה" שנמצא בפורטו קרבו, בקוסטה איסמרלדה (חוף האיזמרגד).

המלון הזה ארח דמויות עבר נוצצות, כמו למשל המלך חוסיין והמלך קרלוס מספרד, וכוכבי רוק כמו מיק ג'אגר, נהגו לקפוץ לסתם איזה לילה או שניים. אגב, אם הסוויטה תפושה אפשר להסתפק בחדר רגיל, בעלות ממוצעת של 500 דולר ללילה.

רצועת החוף הזאת, שאורכה כ–50 ק"מ, הייתה די בתולית עד שהמיליונר אגא חאן פתח לאליטה של אירופה את רשת המלונות והוילות שבנה כאן. מאז החלו לצוץ כמו פטריות מבני הבטון, אלו נאים יותר ונבלעים בנוף המצוקי של המפרצים, אחרים צורמים את העין כמו בכל מקום תיירותי אחר.

מרכז העניינים היא העיירה פורטו קרבו, שם ממתינים עדיין צלמי הפפרצ'י לאביר מזדמן או גברת חלומות. אבל נדמה שהאגדה הזאת הולכת ועוברת מן העולם ומצלמתם קולטת יותר ויותר את התייר הממוצע שבא לספוג "אבק כוכבים". כך או כך, זה המקום לחובבי הים הכחול-ירוק.

לעומת זאת אם אתם בעניין חול ומחפשים להתכרבל מתחת לדיונה קטנה רחוקה מעיני המציצנים, המקום הוא דווקא דרום סרדיניה (החוף הדרומי) אחרי מקאלייגרי הבירה ואפילו דרומה מפולה העתיקה. לא ששם חסרים מלונות. קחו למשל את ה"פורטה וילג'", ריכוז של חמישה מלונות תחת קורת גג אחת בלב יער נטוע. כאן נרשם השיא ביכולת איך להעסיק את האורח מרגע הגעתו, דרך בגדי ההתעמלות והריצה בנתיבים המיוערים של הקומפלקס ועד לקריסתו עם קוקטייל מול הים, או בספה הרכה באחד מהפיאנו בארים. חברות כמו ב.מ.ו נוהגות לערוך כאן כנסים (באחרונה, כל משתתף קיבל זוג אופניים של החברה שהוטסו במיוחד, כדי שלא יצטרך לרוץ) ושמעתי שאפילו "קומברס" הישראלית פקדה אותו.

אבל הטעם שלי הוא מלונות משפחתיים, שפזורים לאורך החוף. אחד היפים ביותר הוא "קוסטה די פיורי" שבפולה, שנבנה על ידי בני זוג, הוא איטלקי והיא אנגליה, שבנו כעין מנזר על שפת הים. תשומת הלב לפרטים של הטיח הגס והפירזול בברזל, כמו גם ארוחת הצהרים ובחירת היין - מרשימה.