שתף קטע נבחר

סיוט על שניים

אחד ממקימי מועדון האופנועים האיטלקיים בישראל מסביר למה בשנים האחרונות הוא רוכב רק על יפני



קוראים המעוניינים לשלוח סיפורים נוספים, מוזמנים לעשות זאת לתיבת ה-E-mail של ערוץ הרכב: wheels@y-i.co.il

היו לי כמה, אבל הראשון, האיטלקי הראשון שלי, היה מוטוגוצי V65TT (בנפח 650 סמ"ק), מודל 88, שקניתי ב-92. ונכון, כסטודנט תפרן התלבטתי לא מעט בינו לסוזוקי 600 DR מאותו מודל בדיוק. מה שהכריע לבסוף את הכף היה מחירו הזול בהרבה של המוטוגוצי, חצי מחיר, לא פחות ולא יותר. 8,000 ש"ח לגוצי, 16,000 לסוזוקי - מה הייתם אתם עושים?
לפני שנמשיך במסע העובדות, מחייבת ההגינות לציין כי המוטוגוצי הנדון היה האופנוע הנמכר ביותר בשנת 88' בישראל. בדיוק כמו ידידתו המוכרת והטובה העונה לשם דלתא, זו שמוצאה מרומניה העליזה. ובדיוק כמו הרומניה הזו, קצת קשה לזהות דוגמאות חיות ונושמות של אחד האקזמפלרים המוטוריים-מפוארים האלה נוסע על הכביש. האמת, אפילו בסמוך למדרכה או חניון נידח אי אפשר למצוא אותם. ואתם יודעים, לא עברו מאז המון שנים...
אישית חשבתי שהגוצי המתוק יהיה שדרוג של ממש לעומת הג'אווה הפשוטה והמעשנת, נוטפת השמן והרעשנית אך האמינה והזולה שהייתה לי לפניו. מה אגיד לכם חברים - טעיתי, בגדול.

שיעור אחרון לפני מבחן

המון, אבל המון סיפורים יש לי על תקלות. אולי כפתיחה מעודדת אציין שברכיבה הראשונה ללימודים, נרגש לקראת חניה על המדרכה מול שער 7 ברחוב האוניברסיטה, נתקעתי עם ידידי החדש. כך שבמקום לרדת מהאוכף בגאווה נונשלנטית, במקום לכבד את השיעור האחרון לפני מבחן בדיני תאגידים בנוכחותי, פצחתי במסע דחיפה מעייף ורטוב בשמש היוקדת של יוני.
ההמשך אגב לא היה טוב יותר. גם לאחר שההיכרות ביננו העמיקה, פלטינות המשיכו לצאת מכיוון כל 1,000 (כן, אלף!) קילומטרים וסכומי עתק העבירו ידיים במוסכים חשוכים ונידחים של דרום תל-אביב - זאת אומרת, מהיד שלי למוסכניק כמובן, לא להיפך. הסכומים האלה, רק רציתי להזכיר, יכולים היו לשמש בקלות לרכישת אופנוע יקר בהרבה.

ומצבי

וחוץ מזה, את מצבי הפיננסי לא שיפרו בהרבה השניים-וחצי מכונאים בארץ שידעו לטפל באופנוע. לא בגלל שלא היו נחמדים, אלא בעיקר בגלל שניצלו עד תום וללא בושה את המונופול הזה, רק כדי לגבות בכל פעם מחדש סכומים ארבע-ספרתיים לתיקון פשוט ומהיר. אתם יודעים מה, הסכומים היו כל-כך גבוהים והעבודה כל-כך זניחה, עד כי גם בעלי מרצדס טיפוסיים היו מרימים קול זעקה בעקבותם.
ובינתיים גיליתי כי כדי להגיע למבחנים באוניברסיטה נדרשת בערך שעה של ביטחון, במיוחד מכיוון ששילוב מתנע מתוצרת פיאט 127 ומצבר סטנדרטי של דו-גלגלי לא עשה טוב במיוחד לזה האחרון. וכשהמצבר היה מניף דגל לבן, וזה קרה לעיתים קרובות במיוחד, היו לי שתי אפשרויות מעודדות. האחת, לחפש אוטו עם כבלים. השנייה, לחפש את קו 24 לאוניברסיטה.
בעצם, אם להודות בכנות, האופנוע הזה גרם לי לכזו טראומה וסלידה ממתנעים חשמליים, עד כי מאז ועד היום לכל האופנועים שהיו לי יש גם התנעה רגלית, גיבוי כזה, בעיקר כי לרגל לא נגמר אף פעם החשמל.

לא נפסיק לשיר

אבל, להודות שיצאתי פראייר שקנה בזול ושילם ביוקר, ממש לא הייתי מוכן. זו הסיבה שחיפשתי צידוק להחזקת האופנוע. קראתי לזה "נשמה איטלקית" והחלטתי מייד, ללא דיחוי ובעזרת חבר לייסד את "מועדון האופנועים האיטלקים".
כבר בפתיחה הייתה ההצלחה מסחררת, מבטיחה רבות: לטיול הראשון הגיעו למעלה מ-50 כלים על רוכביהם. אבל בהמשך נראתה החבורה שלנו קצת פחות טוב - הלכנו והתמעטנו מפגישה לפגישה. לא תרמה גם העובדה שבדרך כלל, לא כל מי שהתגלגל לטיול בבוקר חזר בערב על גלגלים, בטח שלא הגלגלים שלו.
כדי להסיר ספק, מדובר היה באותה תקופה בטיולי כביש רגועים מאד, אבל אפילו מספר שנים אחר כך, כמארגן טיולי שטח תובעניים במסגרת מועדון האופנועים הישראלי, לא זכורים לי כל-כך הרבה פורשים באמצע...
החזקתי מעמד, עוד קצת ועוד קצת, אבל אחרי כשנתיים יכולתי להרשות לעצמי כלי יפני ואמרתי שלום יפה לגוצי. החבר והמייסד במשותף של מועדון האיטלקים נשאר עוד "מורעל" מספר שנים ואופנועים, עד שלפני זמן לא רב ויתר גם הוא ומכר את הקאג'יבה, בדרך ליפני כנראה.

הסיפור שלא נגמר

וזה לא הסוף. תורו של הכלי האיטלקי השני שלי (והאחרון, אלא אם כן אקח אלפא 147 בליסינג) הגיע בשנת 1998. היה לי כבר אופנוע שטח יפני, וגם טנדר יפני כדי לקחת אותו לשטח. עכשיו הייתי זקוק לטוסטוס לתנועה בעיר.
במדריך המשומשים של "מוטו" היה כתוב שפיאג'ו סי הוא אחד מכלי הרכיבה האמינים ביותר שיוצרו אי-פעם, מה ששיכנע אותי מייד להוציא אלף שקלים פלוס מע"מ ולקנות אחד, מודל 91. למרות ניסיוני עם הגוצי אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להתקלקל בכלי כל-כך פשוט עם שני גלגלים, מנוע פרימיטיבי והנעה של פדאלים?". ובכן- הכל.
שנה שלמה היה הכלי בבעלותי ולי לפחות לא זכור לי שבוע רצוף בו לא נתקעתי בדרך. הזכרתי כבר את הפדאלים והטנדר, בשניהם היה שימוש רב...
הבעיה היא שלא רק לעבודה איחרתי. כגרוש טרי ניסיתי להגיע איתו לבליינדייט'ס. תארו לכם את פרצופה של העלמה החסודה כשגבר חלומותיה אומר לה בטלפון שהוא רואה חשבון ואילו לפגישה מגיע (ברגל) בחור מתנשף, מזיע, עם ידיים שחורות ובמקום ריח של "איב סאן לוריין" מדיף ניחוח מרענן של שמן שתי פעימות.
לאחר אוברול והחלפת כל חלק אפשרי אמרתי שאין סיכוי יותר שהכלי יתקע, אבל הוא לא שמע על התאוריה. כל פעם מחדש הוכיח לי שיש עוד מה ללמוד...
הנקודה החיובית היחידה בכל הסיפור היא שנתוודעתי למבנה הקרבורטור על בוריו בשל כל סתימות הדלק המסתוריות, עד אשר התגלה פתרון החידה. מאחר שהכלי כל-כך פשוט, מיכל הדלק הוא חלק מהשלדה. והאיטלקים כל-כך קפדנים, עד כי צבעו את המיכל מבפנים בצבע הכלי. את השאר עשה הזמן; הדלק קילף את הצבע מבפנים וצירף אותו למסע הרפתקאות לעבר הקרבורטור והמנוע. לפני כשנה אמרתי די והחלפתי את הכלי בקטנוע... יפני.

והיום

הרבה פעמים עומדת לידי וספה ברמזור. כשמתחלף לירוק אני שועט קדימה, גם כשאנחנו בשניים, עם כלי 50 סמ"ק, ומשאיר עשן לרוכבי 150 הסמ"ק. הוא בטח חושב לעצמו "טוב, אבל לי יש וספה, זה כלי אמין". עזבו... הוא יגלה לבד את מה שאני גיליתי בזיעה קרה.
ועכשיו, אתם מוזמנים להציף אותי בתגובות נזעמות כמו שאני הגבתי כשבעל כלי יפני חסר נשמה ואופי אמר משהו רע על איטלקים. בעיקר על האמינות שלו...

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מתוך האתר של פיאג`יו
הייתי צריך צידוק לזה שיצאתי פראייר...
מתוך האתר של פיאג`יו
מתוך האתר של פיאג`יו
קראתי לזה "נשמה איטלקית"
מתוך האתר של פיאג`יו
בסוף נשברתי ועברתי ליפני 50 סמ"ק
ynet רכב בפייסבוק
לוח winwin
מומלצים