"ידעתי שאנחנו הולכים למות"

רבים מאיתנו לא ישכחו את הפנים האלה. פנים מאושרות, שנראות בסרט הוידאו שתיעד את האסון הנורא ב"אולמי ורסאי" בירושלים. ynet חוזר לכמה מהדמויות המרכזיות המופיעות בסרט - שניצלו בנס באסון. ארבעה מונולוגים מפיהם של בת שבע שריקי, מיכאל שוקרון, דודו דרור והילה מזרחי.

"משהו אמר לי - אל תבואי"

"אם לא הייתי מגיעה לחתונה, לא הייתי סולחת לעצמי", סיפרה בת-שבע שריקי, דודתו של החתן, שחיה בהולנד. ביום ה' שעבר ביטלה בת שבע את כרטיס הטיסה שלה לארץ. "משהו אמר לי אל תבואי. הרגשתי מוזר. ביום שישי דיברתי עם המשפחה בארץ והם שיכנעו אותי לבוא בכל זאת. בדרך לישראל, במטוס, התהפכה לי הבטן, מין תחושה לא טובה, לא הקשבתי לה. לא הקשבתי לתחושות הבטן שלי".
בת שבע אומרת, שכל הסימנים המוקדמים היו בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה. "ביום החתונה, היו אינסוף עיכובים: אמא שלי התעכבה, נהג המונית התעכב, אבל בסופו של דבר הגענו". בת שבע היתה מהראשונות על רחבת הריקודים, היא נעמדה בצד הרחבה ושוחחה עם בנות דודתה אותן לא ראתה זמן רב, ביניהן לימור, שנראית היטב בסרט הווידאו בשמלה כחולה.
"פתאום הרצפה נפערה ונשאבתי כמו דרך שואב אבק, הרגשתי שילדה קטנה נתלתה לי על הצוואר, רק אחר-כך הבנתי שמדובר בבתה של בת דודתי. הצניחה היתה ארוכה, היתה לי הרגשה שזהו, אנחנו הולכים למות. הייתי בטוחה שמדובר ברעידת אדמה. אני חושבת שהילדה היתה זו שנתנה לי את הכוח לשמור על השפיות".
מייד כשנחתה בת שבע על ערימת הבטון והאבק, ראתה מולה את הילדה כשהיא בריאה ושלמה. "הייתי חייבת לברוח משם, חשבתי שאם אני לא בורחת הכל יתמוטט עלי, עזרתי ללימור לצאת מההריסות, מצאתי גם את אמא שלי ויצאנו לצוותי ההצלה בחוץ. אני לא יודעת למה לא עזרתי, פעלתי כמו אוטומט. בכלל לא ידעתי שאחי, ניסים, נמצא שם למטה. קוראים לו ניסים, זה כמו 'ניסים ונפלאות' ובגלל זה כל הזמן היתה לי הרגשה שימצאו אותו ואת אבא שלי חיים. פתאום אני רואה שהבית מלא באנשים שבאים לנחם. אם לא הייתי מגיעה לאירוע והייתי רואה את זה בטלוויזיה בהולנד, לא הייתי סולחת לעצמי לעולם", אומרת בת שבע.

"רעות עפה לי מהידיים, נבהלתי נורא"

מיכאל שוקרון, אביה של רעות, התינוקת שנראתה בסרט הוידאו כשהיא מביטה ברצפה, כאילו צופה את שעתיד לקרות - מאושפז בבית החולים "שערי צדק".
"הילדה היתה אצל אחת הדודות שלה וכשהיא התחילה לבכות העבירו אותה אליי", הוא מספר. "איך שהרמתי אותה על הידיים היא התחילה לצחוק, עלינו על רחבת הריקודים ופתאום הרגשתי שאני נופל. תוך פחות משנייה נחבטתי ברצפה, רעות עפה לי מהידיים. נבהלתי נורא והתחלתי לחפש אותה בטירוף. אחרי כמה שניות ,מאלוהים, שמעתי אותה בוכה לידי, גיששתי בחושך ומצאתי אותה. הייתי כל כך מבוהל שקרה לה משהו, אני זוכר שחיבקתי ונישקתי אותה, מילאתי אותה בדם מהפצעים שלי. בעיתון זה נראה כאילו היא נפצעה, אבל זה היה נשיקות השמחה שלי אחרי שמצאתי אותה. אחרי זה הלכתי לחפש את אשתי, אתי, שגם אותה מצאתי כמה מטרים לידי ויצאנו שלושתנו מהבור בעזרת אנשים מבחוץ".

"קיבלנו את החיים במתנה"

דודו דרור, אחיו של החתן, שרוי עדיין בהלם. הוא נותח ברגלו שרוסקה וסובל מפגיעות בחוליות הגב. למרבה המזל החליטו הוא ואשתו, ליאת, להשאיר את התינוקת שלהם בת השמונה חודשים בבית. את הבן הם לקחו איתם לחתונה. "הייתי ברחבת הריקודים, הרימו אותי ואת אחי על כיסאות באוויר, היה שמח. הבן שלי היה לידי, רציתי שהוא ירקוד על הרצפה, אבל הוא רצה על הידיים. פתאום הרגשתי את הרצפה נפערת, הילד כמעט נפל לי מהידיים, תפסתי אותו בשערות ובחולצה והצמדתי חזק. כל קומה שצנחנו הרגשתי חבטות, ככה עד שהגענו למטה. שם הכל היה מלא אבק וחשוך. הבן שלי ניצל. אמבולנס פינה אותנו לבית החולים". דודו מרגיש שמדובר בנס. "אני לא יודע איך יצאנו מזה, קיבלתי את החיים שלי ושל הילדים שלי במתנה. עכשיו חייבים להיות חזקים ואני לא יודע איך נעשה את זה".
אביה של ליאת, אשתו של דודו, נהרג באירוע והיא מנסה להחזיק מעמד "בשביל הילדים, בשביל דודו ובשביל אמא שלי וזה לא פשוט. שיחררתי את עצמי מבית-החולים למרות שאני זקוקה לתפרים ברגל. עכשיו הילדים זה העיקר, זה מה שנותן לי כוח", אמרה ליאת.

"הרגל של הילד הציצה בין ההריסות"

הילה מזרחי, היא בת דודתה של קרן הכלה: "הנחיתה היתה כמו רכבת הרים, הרגשנו כמו בסופר-לאנד. עמדתי קרוב לתקליטן כשרקדתי ופתאום אבדתי יציבות. זה מוזר, דקה לפני כן אמרתי לאתי, אחותי, שיש כמו מדרגה ברצפה ואז בבת-אחת נפלנו לתוך חור גדול של אוויר. הבן הקטן שלי, זיו, היה לי בידיים (שנה וחצי). נחבטתי בקומה השנייה, אני חושבת שעצם העצירה הצילה אותנו ממוות. באיזשהו שלב במהלך הנפילה הוא נפל לי מהידיים, איבדתי אותו. רק כשהגעתי למטה קלטתי שהוא לא שם. לא ראיתי טוב, הכל היה מלא אבק וחשוך, אחי צעק לי בהיסטריה 'חפשי את הילד', אני לא יודעת איך מצאתי אותו, באינסטינקט של אמא פתאום קלטתי את המכנסיים שלו, הרגל הציצה בין ההריסות ובכוחות לא ברורים משכתי אותו החוצה. הוא דימם בראש, גם אני דיממתי. יצאתי מההריסות כשזיו בידיים שלי, צרחתי שיעזרו לי ואז התחלתי ללכת כמו בחלום בלהות. אח שלי לקח את הילד ואני תפסתי את רעות, האחיינית שלי, שעמדה שם מבוהלת לבדה".