חינוך עכשיו

כל ילד יכול. זאת אינה סיסמא ריקה, הדבר הוכח שוב ושוב. בכל מקום שבו הושקעה השקעת-אמת בחינוך – השקעה של ידע, מאמץ, ומשאבים - הילדים לא אכזבו. השאלה אם-כן אינה מה הם מגבלותיהם או כישוריהם של התלמידים, אלא עד כמה אנחנו מתמסרים אליהם; מה אנחנו עושים כדי לממש את מה שטמון בכל אחד ואחת מהם.

מי שדפוק אם-כן אינם הילדים חלילה, אלא השיטה. והעובדה הזו מטילה על מי שאחראי על מערכת החינוך אחריות כבדה.

ישראל מחזיקה בשיא העולם המערבי בפער ההכנסות. זו עובדה איומה ובלתי-נתפסת ממש. איך קרה הדבר שדווקא ישראל מצויה במקום הראשון והבלתי-ראוי הזה? איך קרה שמדינה – שעל-פי מסורתה ועקרונותיה המוצהרים אמורה הייתה להיות שוויונית בעליל –הייתה לשיאנית העולם במדד אי-השוויון? התשובה נעוצה בכשל המצטבר של מערכת החינוך בארץ. מה הקשר בין כשל החינוך הישראלי לפער ההכנסות? הקשר הוא בכך שהחינוך, יותר מכל גורם חברתי-תרבותי אחר, הוא המאפשר סגירת פערים. מדינה שיודעת לספק תשתית חינוכית איכותית וזהה לכל ילדיה, מאפשרת להם לעמוד בנקודת התחלה זהה במרוץ החיים. ישראל מסתבר לא ידעה, בחמישים שנותיה, לספק את השירות הראוי הזה לאזרחיה. מדוע? כי סולם העדיפויות לא היה נכון. ואפילו היה הסולם נכון, במוצהר, הרי שבפועל הוא לא התבצע.

מה שניסיתי לעשות בשנה האחת שבה שימשתי שר חינוך, היה, בין השאר, לעודד השקעה חינוכית שוויונית יותר. אבל בשנה אחת שכזו שינויים מהפכניים קשה לעשות. מערכת החינוך היא ספינה כבדה, לא סירת מרוץ, והטייתה ממסלול לקוי למסלול תקין אינה נעשית באחת, אלא בהדרגה, מעלה אחר מעלה. מכל מקום, אם התיקון הזה שהתחלנו בביצועו ימשיך ויתעצם, אנחנו בדרך הנכונה לגישור על פני הפערים.

מה הוא אם-כן החזון החינוכי שלי? התשובה היא פשוטה לגמרי. בחזוני אני רואה מערכת חינוך ישראלית שנותנת הזדמנות שווה לכל ילד וילדה, מערכת חינוך שמאפשרת גישה קלה יותר למערכת ההשכלה הגבוהה (שהיא כמעט תנאי הכרחי היום לגישור עלפני הפערים בדרך לחיים).

כיצד עושים חזון פשטני לכאורה שכזה למציאות חיה? כל מי שעוסק בתחום יודע מה הוא המענה הנכון. השאלה בעצם אינה מה יש לעשות אלא פשוט ל ע ש ו ת. ובכל זאת אלה הם המהלכים החיוניים ביותר:

- להכניס את ילדי הגיל הרך, מגיל אפס עד שלוש, למסגרות חינוך מסודרות. היום אין כל מסגרת חינוכית סדורה וממלכתית שמטפלת בהם. מקצתם מוזנחים לגמרי.

- להחיל על כל הילדים בני שלוש עד ארבע את חוק חינוך חינם (פטור משכר לימוד).

- לספק לתלמידים סביבה ידידותית בכיתות קטנות. אסור שהילד או הילדה שזה עתה הגיעו לבית הספר, יבלעו אל תוך כתה בת 40 תלמידים. זהו גודל בלתי סביר ובלתי נסבל, ורחמי על המורים שנדרשים ללמד בכתה שכזו.

- להכפיל ולשלש את משכורותיהם של המורים כדי שצעירים וצעירות משכילים יראו בהוראה את ייעודם.

- לאפשר לתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים ללמוד מקצועות ונושאים ייחודיים בקבוצות קטנות יותר. ולעיתים, אם נדרש, לספק גם טיפול פרטני.

- לממש את יום הלימודים הארוך, ולדאוג לכך שהוא יהיה לא רק ארוך אלא גם עמוק (מבחינת התכנים ותנאי הלימוד).

- לחבר את בתי הספר למערכות מחשוב, תקשורת ואינטרנט, כך שכל בית-ספר יוכל לאפשר לתלמידיו למידה מרחוק ואמצעי עיון והעשרה בלתי מוגבלים.

אם כל זה יקרה, תהפוך מערכת החינוך הישראלית, בתוך זמן לא-רב, לאחת מן הטובות בעולם.

הבעיה היא כמובן כסף. שהרי אם נתמחר את עלות כל המטרות הללו נקבל תוספת של עשרות מיליארדי שקלים, ואלה אינם מצויים בתקציב משרד החינוך. תקציב המשרד הזה הוא לכאורה גבוה, אלא שזה לכאורה בלבד, שהרי 90% ממנו אינם אלא משכורות מורים. בפועל תקציב המשרד נמוך ואם ננתחו לגורמיו, נמצא שההשקעה הציבורית בחינוך נמוכה בישראל מן ההשקעה ברוב מדינות אירופה. בשעה שכאן זה צריך היה להיות גבוה יותר.

כן, זה יקר. אך המחיר ראוי ואני מאמין בכל לב שהחזון הזה ישים. הוא לא רק אפשרי, הוא גם חיוני, אם חפצי חיים ורווחה אנו. אני גם יודע שרוב-רובו של הציבור רואה בחינוך שאלת-חיים ומצפה מן המדינה כי תשקיע בו את המירב. אין כמעט בית בישראל שאין בו תלמידה או תלמיד. לכולנו אפוא עניין ישיר במערכת החינוך ואם יבדקו פוליטיקאינו את מידת החשיבות האמיתית שמייחס הציבור לנושא הזה, יתחוור להם מיד כי הוא נתפס בעיניו כראשון במעלת החשיבות. על המדינה לתת אפוא לחינוך את המשקל שאזרחיה מייחסים לו. הציבור יודע מהו סדר העדיפויות הנכון. אגב, לא רק בארץ נתפס נושא החינוך כיעד המרכזי שעל המדינה להשקיע בו. ראו למשל את שתי הועידות – הדמוקרטית והרפובליקנית - שנערכו בארצות-הברית לקראת הבחירות לנשיאות. בשתיהן עסקו בחינוך בהרחבה. וזאת על רקע תוכנית החומש החינוכית של הנשיא קלינטון, תוכנית שמשמעותה תוספת של 12 מיליארד דולרים למערך החינוך האמריקני, עם שלבים מוגדרים ויעדים מוצהרים לכל שלב ושלב.

עלינו לתת מענה דומה. היעד הזה עלול להישמע כחלום באספמיה למי שמכיר את המציאות: זו של קיצוצים בני-שנים בתקציב משרד החינוך (קיצוץ שנבלם רק בשנה האחרונה, בשל לחץ כבד שלי). אך מימושו של החזון הזה הוא בלתי נמנע. עלינו לקבוע תכנית חומש משלנו, לספק את הכלים והמשאבים, ולפעול למימושה בהדרגה. אם זה יקרה, אני מאמין שבתוך 5 שנים ניתן לחולל בישראל מהפכת חינוך של ממש.

ח"כ יוסי שריד, שר החינוך לשעבר.