האיש שלנו בדמשק

החלטתו של שר הפנים לנסות ולשלול את אזרחותו של עזמי בשארה מהווה צעד תקדימי, מסוכן ויוצא דופן, שאינו מתיישב עם החסינות המהותית של חבר כנסת (ככלל, מתן סמכות לשר, שקול ונאור ככל שיהיה, לשלול אזרחות היא הזמנה לשרירותיות ודרקוניות).

אולם, היות שחבר הכנסת בשארה שולט היטב בחוקי המשחק הפוליטי והתקשורתי, ראוי להביא בחשבון שאופי ביקורו בסוריה הזמין תגובה בעוצמה יוצאת דופן.

בשארה אינו תמים, והחלטתו להסתופף בחברתם של נסראללה ואחמד ג'יבריל, תוך קריאה לעולם הערבי להתאחד נגד ישראל, לא נועדה לעורר כאן פיהוקים ותגובות מינוריות. בשארה ביקש להתגרות בעצביה החשופים והרופפים של הדמוקרטיה הישראלית. ישראל הרשמית מסרבת להישאר חייבת, והמשחק מתנהל איפה על פי חוקיו הגזורים והצפויים מראש. בשארה יוכל אם כן לבוא על סיפוקו וגם לקונן על נרדפותו. מה הוא צריך יותר מזה?

הכוונה לנסות ולהעמיד את בשארה לדין בעוון עבירה על החוק האוסר "הסתננות לארץ אויב" מכילה יותר מקורטוב של קנטרנות ונקמנות, אבל במידה רבה זוהי תגובה סימטרית להתנהגותו של בשארה, שסירב במפגיע להסדיר כחוק את נסיעותיו לסוריה, והתעקש לקיימן תוך צפצוף גלוי ומכוון על החוק (נסיעות לסוריה הותרו בעבר לאזרחים ערבים).

בשארה עורר אם כן את הסערה שכה חפץ בה. זו תדעך במהרה ותשקע אל תוך הכרוניקה החדשותית התזזיתית והנברוטית. הוא יוסיף לשמש חבר כנסת ולבחון את גבולות הטולרנטיות של הדמוקרטיה הישראלית בדרכו הארוגנטית, וחוזר חלילה.

ובכל זאת, הרומן של בשארה עם המשטר הסורי מעורר תימהון ודיכאון, בעיקר בשני הקשרים שכלל אינם נידונים בסערה התורנית.

כיצד זה אדם הרואה עצמו אינטלקטואל מוביל, פילוסוף ואדם שאמון על המחשבה הליברלית, מוצא עצמו משבח את הדמוקרטיה הסורית, ממריץ את אסד הבן להתמיד ברפורמות ובתהליכי דמוקרטיזציה שכלל לא החל בהם (בשאר אסד גדע באיבה התארגנות של אנשי רוח סורים שתבעו יותר פתיחות).

בהנחה שקיים קושי מסוים לנקוט עמדה ביקורתית כלפי השלטון בסוריה שעה שאתה נמצא פיזית בסוריה, אפשר לכל הפחות לחסוך ממנו מחמאות מביכות ומופרכות. מדוע איפה צריך בשארה להפוך לשטיח בשעה שהוא נוחת בדמשק, ולהתבטל בפני הרודני והעריצותי שבמשטרים? מה פשר המטמורפוזה הזו?

נקודה נוספת נוגעת לפלסטינים. בשארה הוא פטריוט פלסטיני על-פי הגדרותיו. על רקע זה, פרשיית האהבים הסוערת שהוא מקיים עם צמרת השלטון הסורי וההתבטלות שלו בפניה היא יותר מתמוהה. בעולם הערבי כולו לא היה, וספק אם יהיה, משטר עוין יותר, ברוטלי יותר ואנטי סולידרי כלפי הפלסטינים מהמשטר הסורי.

זכורה השתלחותו גסת הרוח של שר ההגנה הסורי, מוסטפה טלאס, ביו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ("בן 60 אלף זונות"). בשארה, ששהה בסוריה בעת שטלאס אמר זאת, טען בראיון טלפוני עמו "שמבדיקה שעשה עולה כי הדברים לא נאמרו", מבלי לדעת שלא רק שהם נאמרו, הם גם שודרו טרם הכחשתו.

תשובותיו של ח"כ בשארה לחוקריו במשטרה וליועץ המשפטי הם פרוצדורה המתחייבת מן החוק. הסבריו לציבור בכלל ולציבור הערבי בפרט, חשובים ומשמעותיים שבעתיים.