בתגובה לתגובתך
המקלל, בעל הדימויים, המחמיא, המטיף, המתפכח והמשוחח – את הגולשים של ynet אפשר לסווג על-פי התגובות שלהם לכתבות. אני, ככותבת, הכי אוהבת את האחרון
היה לי שכן שדיבר אל העיתון שלו. " שטויות", נהג לומר לגיליון שבידיו, אחרי שסיים לקרוא מאמר מרגיז של עיתונאי שהוא לא סבל, לומר, לפרט, לתת דוגמאות, ולנסות לשכנע. "כל הכבוד! הכנסת להם!" היה מריע אחרי שקרא את כתבתו של אחר שהצליח לכתוב בדיוק את מה שהוא בעצמו רצה להגיד לראש הממשלה. על הכורסה שלו, ליד העיתון, שכנו בצוותא מזג חם, שכל ישר והרבה אהבה למילה הכתובה ולבני האדם בכלל, גם לכותב המעצבן.
אנשים כמוהו, איכפתיים, ערניים, מגיבים - בשבילם נולד מנגנון "שלח תגובה", שמאפשר לגולשים להגיב לכתבות. אין לי מושג איפה השכן היום, והאם הוא גולש באינטרנט, אבל אם הוא שם, נדמה לי שהגשים את החלום שלו, ומי יודע, אולי אפילו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, או לפחות יועץ התקשורת שלו, קורא את דבריו המחכימים.
לכן, מנגנון שליחת התגובות הוא בעיני תקשורת המונים במיטבה. הוא מאפשר שיחה. אמנם חלקית, קצרה ומקוטעת, אבל שיחה. ושיחה, בעיני, היא מפתח להמון דברים חשובים. הכותב כותב, והקורא, אם רצונו בכך, עונה. קראו לזה דמוקרטיה, או פוסט-מודרניזם, מה איכפת לי, העיקר שתקראו. ותכתבו.
בשנה שחלפה מאז עלה ynet לאוויר, זכיתי לקרוא תגובות רבות לדברים שכתבתי אני ושכתבו אחרים. חלקן שמחו אותי, חלקן ציערו, חלקן נתנו לי חומר למחשבה, אבל הרבה מאוד מהן, הרבה מדי, השאירו אותי עם טעמה החמצמץ של ההחמצה בפה, ועם רשימה חלקית ולא מסודרת של מגיבים ממוינים. והרי היא לפניכם:
המקלל:
את עיקר זעמו הוא מבטא בצרור קללות עסיסיות, שעורכי ynet נותנים לנו לטעום מהן במשורה, וטוב שכך. הדבר המאפיין אותו ביותר הוא הירידה שלו לפסים אישיים שלאו דווקא קשורים לנושא הכתבה, כמו למשל, "כן , כן, מכירים אותך, יא מתחסדת, כאילו הומאנית". (מכירים אותי? מאיפה? מהשרות הלאומי?) או: "מאיפה באת, יא שמאלני אש"פיסט, חבל שאמא שלך ילדה אותך בכלל".
איש הדימויים:
לשמאלנים הוא יקרא משתפי פעולה עם האויב, או סתם ערבים בתחפושת, לימנים הוא יקרא מפלבלי עיניים מרקדים על גבעות. מה שמאפיין אותו היא העובדה שאין לו בעצם הרבה מה להגיד על הנכתב (ואולי אין לו בכלל מה להגיד). אולי הוא משורר שאין לו לאן להביא את שלל דימוייו המקוריים להפליא. וכמעט תמיד הוא חשב עליהם לגמרי לבד.
המחמיא ללא סיבה:
הוא כמעט תמיד בן מגזרו של הכותב. יפה אמרת, טוב שכך, כדאי לקרוא, סוף סוף מישהו אומר את זה. כל הכבוד. הכותב שקורא את התגובה חושב שעליו להיות די מרוצה. הבעיה – הוא לא יודע למה, כי ההוא לא מסביר.
המטיף או השעון הדובר:
ביטוי מאפיין: הגיע הזמן ש... למשל: "הגיע הזמן שתחזרו בתשובהתקראו בתורהתקשיבו מה הרבנים אומרים, ואז תבינו למה ארץ ישראל שייכת לנו". או: "הגיע הזמן שתכירו בערך השלום, ובזכותו של עם נכבש להתנגד לכיבוש", ובקיצור, "צאו משם, ויפה שעה אחת קודם".
המתפכח:
כמותו יש לאחרונה בכיוון אחד בלבד. הוא היה שם, בשמאל, וחזר כל הדרך אל המציאות כדי לספר לנו על זה. אישית, אני נורא אוהבת אותו, אלא אם כן דחוף לו מאוד להראות את האור לכולנו, מה שמחזיר אותנו אל הסוג הקודם.
ואם אבחנתם, קוראים יקרים, בציניות, אין זו אלא ציניות שהורתה בכאב גדול, על הזדמנות כל כך נאה לשיחה שהייתה יכולה להיות פה, ואיננה. וכיוון שאני לא מוותרת , הרשו לי להציג בפניכם את המגיב האחרון, האמיתי:
המשוחח:
הוא קרא, הקשיב, חשב, וענה. לפעמים בכאב, לפעמים בשמחה, לפעמים בכעס, ותמיד בסקרנות. יש לו מה להגיד לנו, והוא אומר. בין אם נאהב את רעיונותיו ובין אם לא – אנחנו מקשיבים להם בשיא הרצינות, בדיוק כמו שהיינו מצפים שתקראו אותנו.
