שתף קטע נבחר

טריפ בהיסח הדעת

"How To Be Shy", אלבום הבכורה של שי נובלמן, הוא יצירת רוקנרול שנונה ומרעננת

צריך הרבה חוצפה ישראלית כדי להקליט אלבום הוקרה לתרבות הפופ הבריטית ועוד בשפה האנגלית, אבל "How To Be Shy", אלבום הבכורה של שי נובלמן, הוא יצירת רוקנרול אנגלית שנונה ומרעננת. אלבום מאוד מודע לעצמו, שמתגלה כטריפ בהיסח הדעת.
נובלמן, כפי שהעיד על עצמו במדור "טייק-אוויי" ובאתר האינטרנט שלו, הוא חובב משובע של פופ בריטי מהסיקסטיז (הקינקס, המוב, המי וכו') ופאוור–פופ של הסבנטיז (באדפינגר והרסבריז), בעברו היה עיתונאי מוזיקה ב"זמן ת"א", תרם מאמרים ל"תרבות מעריב" והוא בוגר לימודי תקשורת באנגליה. אולם מלבד הידע שלו, העשיר למדי, בתרבות הבריטית, נובלמן מתגלה כזמר מוכשר וכותב שירים מוצלח.
בניגוד לאלבומי רטרו דהויים שמנסים לחקות את הצליל של התקופה, "How To Be Shy" אינו רק אלבום המכיל צלילים, מילים ודימויים, שנלמדו בבית הספר של להקות המוד הבריטיות, אלא, במודע או שלא במודע, הוא סוג של אלבום קונספט, שבמיטב המסורת של "המי", עוסק בסגולותיה של מוזיקת הפופ להשפיע על מאזיניה, מעין ניסיון להבין את ה"Power pop", תרתי משמע.

הרוכב הבודד

נובלמן חוזר באלבום, בקטע נוסטלגי משהו, לימים בהם מוזיקת הפופ היתה רכושם הבלעדי של הצעירים. בעולם הגדול והמוטרף, בו שולטים החוקים המשעממים של המבוגרים, עומד שי נובלמן מתל-אביב, רוכב גלמוד, מחופש לנער הסומך על הכוכב שלו שידריך אותו למצוא מחסה, תקווה, גורל ומשמעות. את התרופה לבעיות חייו הוא אמור למצוא בכוח האדיר הזה שנשמע מתוך הטלוויזיה, סימפונית הפופ האמיתית (כלומר שיר דגול וחסר חשיבות בן שלוש דקות), שתציל את חייו מהמדבר הקיומי והתרבותי (אגב, סימפוניית הפופ שכזו יכולה היתה לצאת רק מהתוכנית הבריטית המיתולוגית "Ready Steady Go!"; אחרי הכל, לא ניתן לחבר אסוציאטיבית את הטלוויזיה הישראלית לקטעי פופ נצחיים, אלא אם מתעקשים על נעימת הפתיחה של "הוואי חמש אפס").
את כל האמור לעיל, בונה נובלמן על מספר בלדות, קטעי מיד-טמפו ועוד אי אלו שירים מהירים מלאי אנרגיה ואבסורד, שלא ניתן לתרגם אף אחד מהם לעברית ולהישאר בחיים, כי נובלמן משתמש בסוג מסוים של פרייזינג והתנהגות ווקאלית שהולכת רק באנגלית.

הצבעים האיטלקיים

את האלבום הפיקו נובלמן וברוך בן יצחק, איש רוקפור. נובלמן הביא לאלבום ארסנל שלם של כלי קשת (אסף תלמודי עיבד שני קטעים וערן סער עיבד אחד) וכלי נשיפה (עיבד נובלמן), שמרפדים את הגיטרות הרועשות של ברוך בן יצחק והתופים הנהדרים של איסר טננבאום, גם הוא מרוקפור. הכוח של האלבום נובע במידה רבה בתיאום בין הנפשות שפעלו בו, שמתגלה (שוב) כחבורה יוצרת שמחוברת בכל רמח אבריה לתקופה האמורה ומבטאת את האסתטיקות שלה בצורה הכי אותנטית וטובה שאפשר.
וזה עוד לא הכל. יש לשים לב לכשרון של נובלמן כזמר. נכון שעם משקפי השמש וכובע הבוקרים שלו הוא נראה יותר כמו האסלר ומניפולטור, והוא לא הזמר הכי מהוקצע ומדויק שיש בסביבה, אבל לאורך כל התקליט הוא מפתיע ביכולות הווקאליות שלו. יש לו קול באריטון חזק, אליו הוא מחבר דרמה וציניות שמזכירה את פי.ג'יי פרובי האמריקני, ולו רק בגלל הצבעים הפארודיים, איטלקיים משהו, שבאים לידי ביטוי באופן מושלם בשיר "Spring #B". וגם כשהוא מתאמץ לסנן מבטא אנגלי, כמעט מושלם, הוא יוצא מזה בשלום.

הוא מאמין

שני הלהיטים הפוטנציאלים באלבום הם "Lonely Boy" (למרות המיקס הלא מוצלח) ו"Power Pop Symphony", שממחישים לבדם את כל מה שיש לנובלמן להגיד על רוקנרול, אבל יש באלבום לא מעט שירים טובים אחרים: ל-"No More Call Girls", שנפתח ברעש אדיר ומהדהד שמזכיר את האינטרו של האלבום "The Who sell Out" הדגול של ה"מי", יש אנרגיה מסחררת וטקסט מצוין ("קח את אחותי אם אתה רוצה, נכון שהיא יפה? אבל היא כל כך מבוגרת") וסוף שלוקח את רעיון הטייפים המנוגנים לאחור ברצינות תהומית.
“Spring#B” ניחן בכלי נשיפה נהדרים ושירה פנטסטית של נובלמן, כפי שכבר ציינתי; "Mr Kluger", עם טקסט יותר ממוקד, יכול היה להיות ממש שיר של הקינקס, אבל הפייבוריט שלי הוא "Fireworks Tonight", שיר שמשתמש בגוון הילדותי של שירי המונקיז כדי להגיד משהו עמוק באמת. זהו שיר אהבה לגיבוריו המוזיקליים – סקוט ווקר, פול מקרטני, אריק כרמן מהרסבריז, מייקל קלארק ורוג'ר מגווין מהבירדס, ואחרים – להם הוא ממתין מדי לילה עד שהוא מוצא את עצמו חוגג איתם במסיבה סוריאליסטית. הוא שר אותו מנקודת מבטו של ילד ועושה את זה מקסים, פשוט מקסים. אחרי הכל, זה באמת החלום האמיתי של כל חובב מוזיקת פופ.

כיצד (לא) להיות ביישן

אם "How To Be Shy", שמשווק ללא עזרתה של חברת תקליטים גדולה, ימכור יותר מחמשת אלפים עותקים, הוא בוודאי ירעיש את האדמה עליה עומדת תעשיית המוזיקה הישראלית, הנתונה, כידוע, בצרות איומות. אמנים ישראלים רבים יתחילו לתרגל את האנגלית שלהם במסע הארוך והבלתי אפשרי להשתלבות ישראלית בתעשיית המוזיקה הבינלאומית. מה גם שצפויים קשיים רבים: הסינגל המצוין "sad Song, Happy Song" יצא לרדיו בחורף ובקושי שודר, למעט בתוכניתו של איל פרידמן, ולעולם הגדול יש את הגיבורים שלו, כך שנובלמן הצעיר נמצא רק בראשיתה של הדרך הארוכה והמפותלת.
והעטיפה? היא מבריקה. נובלמן נראה עליה כשהוא עוטה חליפה אנגלית, עטור פיאות לחיים, מחזיק בידו השמאלית גרמופון, כשמאחוריו קרני אור מתמזגים בצבעי הפופ-ארט. הוא מכנה את אלבומו "How to be Shy" (כן, משחק מילים על שמו) והוא בכלל לא ביישן; בצד שמאל, במיטב המסורת של תחילת הסיקסטיז, הוא מבשר את שמות "להיטי" האלבום ולא שוכח לציין שהתקליט, איך לא, מכיל שירים נהדרים נוספים. את האלבום הוא כמובן מקדיש, אם תהיתם, למעריציו בכל רחבי העולם.

התוכנית "ערב טוב עם גיא פינס" תקרין היום (יום ג') לראשונה את הקליפ של השיר "Cats". האלבום ""How To Be Shy" יצא בתחילת השבוע לחנויות התקליטים. חברת הפצה: Unatex.


לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שי נובלמן. העטיפה
שי נובלמן. הרוכב הבודד
לאתר ההטבות
מומלצים