תבלינים, אצות ומאגיה שחורה
בזנזיבר חיים ביחד ערבים, אפריקאים, הודים ואירופים. רוב המזון בא מהים, וההכנסות - מתיירות ותבלינים
| האוכלוסייה |  | גן ירק בים | | התבלינים | | השמורה |
זנזיבר שבמזרח אפריקה היתה עד 1964 סולטנות בחסותה של בריטניה, והיום מהווה יחד עם טנגניקה לשעבר את הרפובליקה המאוחדת של טנזניה. השם "זנזיבר" עצמו הוא כנראה תוצר של יחסי המסחר. סוחרים ערבים שהגיעו אל החוף המזרחי של יבשת אפריקה כינו אותו זינג' אל באר (ZINJ EL BARR), "ארץ השחורים". יש גרסה אחרת למקורו של השם, שהוצעה על ידי החוקר הבריטי ריצ'רד ברטון. הוא טען כי מקור השם אמנם ערבי, אך הכינוי הראשוני היה זאין זאל באר (ZAYN ZAL BARR), "ברוכה היא האדמה".
בזנזיבר חיים היום כ850,000- תושבים, מהם 150,000 בעיר זנזיבר - העיר היחידה בממלכה. כל השאר חיים בכפרים. תושבי זנזיבר הם תערובת צבעונית ומרתקת של אפריקנים בני בנטו, ערבים, פרסים, שיראזים, עומאנים והודים. תשעים אחוזים מתושבי האי הם מוסלמים, אך זהו איסלאם נוקשה פחות ושונה במאפיינים רבים מהאיסלאם המזרח-תיכוני המוכר לנו.
שפתם של תושבי זנזיבר היא כשפת תושבי החוף, סוואהילית. בשפת הבנטו המקומית פירוש המלה הוא: "אנשי החוף". בזנזיבר כוללת השפה הרבה מאוד מלים ערביות, הינדיות, פורטוגזיות, ואפילו מעט מלים באנגלית; עדות לאדונים השונים ששלטו בממלכה. רבים מהתושבים מדברים אנגלית וערבית, בעיקר באזורי התיירות ובערים. המהפכה של שנות השישים לא שינתה את המצב החברתי. הערבים הם עדיין העילית העשירה; ההודים, אמידים ברובם, עוסקים במסחר ובתיירות; האירופאים עוסקים בהוראה, באדריכלות, ברפואה ובתיירות, ובני הבנטו השחורים ממשיכים להתפרנס בעיקר מדיג ומחקלאות, ומהווים את הקבוצה הענייה ביותר. בפרסים קשה להבחין כקבוצה נפרדת, שכן הם נטמעו בין בני הבנטו או בקרב ההודים והערבים.
במהלך היום נראה חופה המזרחי של זנזיבר כמו גן עדן טרופי; שילוב של חול לבן עשוי מרסק של אלמוגים, רסיסי גיר רכים ולבנים כשלג, מים כחולים ודקלים. בשעת השפל נסוג הים מאות מטרים וחושף בוץ לבן ורך. מוקדם בבוקר השפל במלואו, ועשרות נשים מלקטות אצות על החוף. לצידן, עובדים ילדים באיסוף קונכיות ריקות, למכירה לתיירים.
בתוך המים הרדודים (עומקם כ-20 ס"מ) מטפחות הנשים גן ירק עמק. ערוגות סדורות, שורות של מוטות תקועים בקרקע, וביניהם מתוחים חבלים ארוכים, ולכל אחד קשורות עשרות אצות. פיסת האצה מכפילה את גודלה לאחר ימים ספורים, אז אפשר יהיה לגזום אותה. את האצות הגזומות מביאות הנשים לחוף ומייבשות אותן. האצות המיובשות נמכרות לדנמרק, ליפאן ולארצות אחרות בעלות תעשיית בריאות מפותחת. האצות הללו משמשות גם בתעשיית הקוסמטיקה וכחומר מקשה טבעי בגלידות. תעשיית גידול האצות החלה בזנזיבר רק לפני שבע שנים, לאחר שהאי איבד את מקומו כמרכז לגידול תבלינים. תושבי החוף המזרחי, בעיקר באיזור פאג'ה (PAJE), הפכו מאז את האצות למקור פרנסה מרכזי
זנזיבר התפרסמה גם בגידול ויצוא של תבלינים. האיים הזנזיבריים היוו במשך שנים ארוכות מרכז עולמי לייצור תבלינים, בעיקר ציפורן אבל גם פלפל, כורכום, ג'ינג'ר, מוסקט, הל, קינמון ועוד. חלק משיגרת התיור באי, כוללת סיור תבלינים. בכניסה לכל כפר יש עץ קטן שאינו מעורר תשומת לב. זהו עץ היוד. כל ענפיו מחורצים בסכין, זכר להפקת הנוזל המכיל יודין ומרפא פצעים. עץ נפוץ אחר בעל פירות ארוכים הוא עץ התמרינדי ממנו מפיקים את המשקה הנמכר גם ברחבי המזרח התיכון. מפרי צהבהב ורך נשלף אגוז המוסקט הקשה, ופרי האנטו האדום משמש להפקת הנקודה שמציירים ההודים באמצע המצח. ויש שם גם הל, קינמון, זנגוויל וכמובן ציפורן, שהוא פרי של עץ ענק.
רוב רובו של האי זנזיבר מעובד ונטוע. הצמחייה הטבעית נכרתה לטובת מטעי הקוקוס, הבננה, המנגו ושדות התבלינים והקסבה. במהלך המאה ה18- בוראו שטחי ענק של צמחייה טבעית לצורך גידולי הקסבה, שהיוותה את מזונם העיקרי של העבדים הרבים. בסוף המאה ה18- יובא עץ הציפורן מאינדונסיה, ושוב נכרתה הצמחייה המקומית כדי לאפשר את נטיעתו. במאה ה19-, כשגבר הלחץ להפסיק את סחר העבדים, עלתה חשיבות התבלינים ומטעי הפרי, והיער הטבעי נכרת כמעט עד תום.
בלב האי זנזיבר נמצאת שמורה, שריד של יער טבעי שכיסה בעבר את רוב האי. השמורה המכונה ג'וזאני (JOZANI) נקנתה ב1950- מסוחר קרקעות ערבי על ידי קבוצה של אנשים, שהבחינו כי היער הטבעי עומד להיעלם כליל. היער הוכרז כשמורה בשנת 1960, אך בגלל ליקויים בפיקוח על השמורה ממשיכים תושבי הסביבה לכרות עצים ולצוד בעלי חיים בשטחה.
באיזור זה מי התהום גבוהים מאוד (בעונה הגשומה מגיעים פני המים לגובה של מטר מעל פני האדמה), ועיקר עצי היער הם עצים אוהבי לחות כמו דקלי שמן, ציקסים, עצי פנדנוס, דקלי רפיה, דקל תמר בר, ושרכים ענקיים. באיזור ניטעו עצי מהגוני, ובהם משתמשים לבניית ספינות הדאו. פירותיהם מהווים היום חלק נכבד מהמזון לבעלי החיים המתגוררים בשמורה.
משום שכמעט כל צמחיית האי נכרתה, התרכזה אוכלוסיית בעלי החיים ביער הקטן. וזו כוללת כ1,500- קופי קולובוס (COLOBUS) אדומים. קופים אלה נכחדו במקומות אחרים בעולם, והם חיים רק ביער ג'וזאני, כאן הם מהווים אטרקציה לתיירים. הם מנמנמים בין ענפי העצים או מזנקים מענף לענף ללא פחד מבני אדם. התפריט שלהם כולל פירות ועלים צעירים של עצי דקל, תאנים, מהגוני, שקד הודי, קוקוס ומנגו.
שמם המקומי של הקופים הללו הוא קימה פונג'ו (KIMA PUNJU), שפירושו - הקוף הרעיל. לפי האמונה, כל עץ שהקולובוס אוכל מעליו או מפירותיו, מת. הסובלים העיקריים מאמונה זו היו כמובן הקופים. כדי למנוע את מות העצים הרגו בהם התושבים ללא רחם. אמונה זו, כך התברר, אינה עומדת בשום מבחן מדעי. מה שעורר אותה היתה אולי העובדה שריח הגוף של קוף זה חריף בהרבה מריחם של קופים אחרים.
קופים רבים נהרגו גם על-ידי מכשפות וקוסמים, שהשתמשו באיברים שלהם כדי לעשות כשפים. בכלל, זנזיבר ידועה כמרכז המאגיה השחורה של האזור, והאי פמבה נחשב למרכז הכישוף של אפריקה כולה. לכאן מגיעים כל הקוסמים והמכשפים להשתלמות לפני שהם מתחילים לעסוק בכך. מעשי הכישוף והמאגיה השחורה מתרחשים מתחת לפני השטח, מחוץ לשליטת האיסלאם, הדת העיקרית, והתייר הלבן לרוב אינו מודע לפעילות זו.
לפנייה לכתב/ת 
