שתף קטע נבחר

ג'וזפה ורדי? קטן עליו

סוסים, חמורים, דגלים, זרקורים, מכונית, מדורה, לפידים ורקדנים – הכל היה אמש בבכורת "אותלו", ההפקה האופראית של עומרי ניצן לוורדי. רק הרטט האמיתי קצת התחבא. יון פדר באמת שניסה להתרגש

"ancora un bacio" (עוד נשיקה) מייבב אותלו באושר בסוף המערכה הראשונה, אל מול פניה הקורנות של דזדמונה אשתו; ושוב הוא זועק "עוד נשיקה", הפעם בכאב תהומי, ברגע הסיום של האופרה, לאחר שחנק את דזדמונה במו ידיו וגופתה מוטלת לידו. בין שתי הנשיקות הללו נמתחת הדרמה הגדולה של אותלו, הגנרל המו-רי שחור העור שנופל בשבי תככיו של שלישו, הנבל יאגו, ואהבתו הגדולה לאשתו דזדמונה (מלאך טהור לבן בדמות אישה זכה) הופכת ללבּה רוחשת של קנאה. לבסוף גוברת קנאתו חסרת הבסיס על שכלו ועל אהבתו והוא רוצח אותה. כמובן שמיד אחר כך נחשפים תככיו של יאגו, ואותלו הנואש הופך לגיבור הטרגי האומלל מכל. הוא נועץ פיגיון בגרונו (כדור אקדח ברקתו על-פי הגירסה שראינו אמש).
סיפורו של אותלו מתגלגל בוורסיות שונות מאז המאה ה16-. לראשונה הוא הופיע אצל המחזאי ג'מבטיסטה צ'ינציו ג'ירלדי (בשם "סיפורו של המורי מוונציה") אך לשיאו הגיע בטרגדיה הגדולה של ויליאם שייקספיר, "אותלו". בשורש השם הזה שהעניק שייקספיר לגיבורו מסתתרת חולשתו, גם עוצמתו, של הגיבור: ת'לו thelo)) ביוונית משמעותו תשוקה, חשק עז. ואותלו, כשמו, הוא קורבן לחשקיו העזים שמעוורים את עיניו מלראות את כל מה שבנסיבות פחות לוהטות היה מן הסתם רואה: את חולשת ה"עדויות" בדבר בוגדנותה של דזדמונה, את נוכלותו של יאגו, את המזימה הנרקמת סביבו. הטרגדיה של אותלו היא טרגדיה של תשוקה שעיוותה את עצמה לדעת.

המוזיקה כמעצבת טיפוסים

כבר נאמר על לא-מעט אופרות שהן הורסות סיפור טוב. ובאמת, כיצד אפשר לקחת מחזה מתוחכם, מורכב, רב-רבדים ופרטים כ"אותלו" של שייקספיר, ולהופכו לאופרה שתצליח להיות אמינה מבחינה דרמטית על אף שהליברית (הטקסט האופראי) שלה תמציתי לאין-ערוך מן המחזה? הפתרון נעוץ כמובן בשפה הנוספת שתורמת האופרה לדרמה: המוזיקה. זו אמורה להשלים בצליל את מה שאין המילה אומרת. ובאמת, אם נקשיב, למשל, למוזיקה שמעניק ורדי לכל אחד משלושת גיבוריו – אותלו, דזדמונה ויאגו – נבחין בקלות כיצד הוא משתמש בשפת המוזיקה כדי לעצב שלושה טיפוסים שונים בתכלית: יאגו הנבל הוא אדם ריק מאהבה וכך גם הטונאליות ששם ורדי בפיו – מקוטע משהו, לא-לירי, נטול שגב. לדזדמונה לעומתו העניק ורדי מוזיקה לירית, מלאת כיסופים, במנעד גבוה מאוד. בכל ההרכבים שבהם היא מופיעה, דזדמונה נישאת בגובה צליליה מעל כולם, בולטת במשפטים מוזיקליים ארוכים ומעודנים. רוצה לומר, זוהי אישיותה של דזדמונה – עדינה, בָּרה, רוחשת אהבה וטוב. ואילו המוסיקה הנלווית למופעיו של אותלו מתאפיינת בתזמור חזק הממחיש את אישיותו הסמכותית.

בגיל 73, ורדי בשיא כושרו

האמת היא ש"אותלו" של ורדי הוא פלא אופראי עצום. ורדי כתב אותה לאחר 16 שנות שתיקה (מאז "אאידה" שנכתבה לחגיגות הפתיחה של תעלת סואץ). הקהל שבא לשמוע את "אותלו" בבית ה"סקאלה" שבמילנו, ב1887-, ציפה מן הסתם לפגוש שוב את ורדי הישן והטוב, אך הופתע בעליל ונאחז תימהון. ורדי בן ה73- הוכיח כי זקנתו לא פגמה במאום ביכולת ההתחדשות שלו. להיפך, הוא יצר אופרה מזן חדש לחלוטין שלא נשמע עד אז על במת ה"סקאלה". לא עוד אוסף של "סצינות" מוזיקליות הבנויות ממפרקים של קטעי זימרה – אריות, דואטים וביניהם "דיבורי זימרה" (רצ'יטטיבים). בכלל, יש כאן מעט מפגני שירה עצמאיים – רק דואט אחד בכל האופרה ורק אריה אחת בכל מערכה. האופרה הזו בנויה כמעין משב דרמטי אחד ארוך שאמנם עשיר בזימרה (ברור, זה ורדי, אופרה איטלקית) אבל התזמורת מקבלת כאן מעמד אחר לגמרי והיא משתתפת פעילה בעיצוב הדרמה המוזיקלית ואיפיון דמותם של הגיבורים. דוגמה קטנה: כשיאגו שואל את אותלו, בתמימות כביכול, האם דזדמונה הכירה את "מאהבה" קודם לנישואיהם, עונה אותלו ב"כן" צלילי קצר ונאה. אך לתשובתו נילווית משיכת קשת ארוכה של הצ'לו המעוותת את המצלול של ה"כן" הלקוני ומעניקה לו הד עמום של כאב שנותן למילה הקצרה מעמד אחר לגמרי. וכך, מצד אחד "הפסדנו" אולי אריות נשגבות שקיימות באופרות אחרות, אבל מצד שני יש כאן שלמות מוזיקלית של זימרת יחידים, מקהלה ותזמורת שלא נמצא באופרות אחרות בנות התקופה.
ולא חסרות גם פנינות של זמרת יחיד. שתיים מהן ראויות במיוחד לציון: יאגו הנבל פורס את ה"אני מאמין" השטני שלו. הוא מבאר במילים פשוטות שבן בריתו הוא השטן ושהרוע הוא מטה לחמו. אך הוא עושה זאת באמצעות סוג שירה שמקורה בליטורגיקה הנוצרית דווקא – הקרדו. זה כמובן אירוני, אבל אפקטיבי מאוד. ומנגד דזדמונה, המתכוננת לליל מותה. בעודה לובשת כתונת לילה וממתינה לבעלה-אוהבה-רוצחה היא פותחת באריה נוגעת ללב שהינה בעצם שילוב של תפילת אווה מריה נשגבת עם שיר "עממי" - שירת הערבה הבוכיה. התוצאה עדינה ושופעת קסם.


שיבולת בשדה עם ריקודי סלון?

וכעת למופע אתמול.
עומרי ניצן, הבמאי, שיחק אותה ב"גרנד-גרנד אופרה". מה לא היה שם? תפאורה של צריחים ומגדלים, רוכבי סוסים (אמיתיים), דגלי ענק מתנופפים ברוח, עגלות חמורים (אמיתיים), זרקורים, כלב ויונים ואפילו מכונית אחת (אמיתית), זרקורים, מדורה, לפידים ומעגל להבות. ספקטקל גדול. לזכותו יאמר שיש לו כשרון מרשים לעיצוב במה ותמונות. הוא ניצל את נתוניו של האמפיתאטרון בקיסריה לגובה ולעומק. הוא בנה מגדלים והציב עליהם שחקנים ומחצצרים. הוא שיגר ניצבים ורוכבי סוסים לדיונה החולית שמאחורי הבמה וכך העניק לה עומק לא שיגרתי.
שלא לזכותו ייאמר, שלגמרי לא ברור בשביל מה כל זה טוב. ויתכן מאוד שכל זה אפילו לא טוב. האם בזכות הספקטקל הזה הפכה הדרמה שעל הבמה דרמטית יותר? נוגעת ללב יותר? אפקטיבית יותר? והאם זכתה בשל כך המוסיקה לעוצמה ולעומק שלא היו בה קודם לכן? התשובה שלילית. מפגן הראווה היה מרשים ועל-פי רוב מהנה, אבל האופרה, כישות מוסיקלית, לא היתה בשלו טובה יותר. יתכן אפילו שניזוקה. לעיתים נדמה היה כאילו עומרי ניצן מבקש "לנצח" את ורדי וזמריו. כאילו הוא אומר להם "נראה פה מי יותר גדול, אני ומיפגן הדרמה הוויזואלית שהפקתי, או אתם והמוזיקה שלכם". אז אולי אני מוגבל, אבל האמת היא שהסוסים והרקדנים של עומרי ניצן לא כל-כך מעניינים אותי בהקשר הזה. השירה והמוסיקה הרבה יותר.
ובאשר למוסיקה, בסך הכל אין טענות. כולם עשו את מלאכתם כראוי. גם התזמורת הסימפונית של ראשון לציון ומנצח האופרה אשר פיש, ובודאי הזמרים. מי שהיתה נפלאה באמת זו לריסה טטויב (דזדמונה). ללריסה, שכבר שרה לא מעט תפקידים באופרה הישראלית מאז עלתה ארצה ב1990-, יש סופרן מלא, בהיר, עם נפח פנימי ועוצמה פיזית ודרמטית. היא היחידה שהצליח להפיק בין שומעיה את אותו "רטט" שאוהבי אופרה מבקשים. עמיתיה לא היו מלהיבים כמותה אבל הם היו "בסדר". גבי שדה, אולי בכיר הטנורים הישראלים, התמודד באופן מכובד עם התפקיד הקשה מאוד של אותלו, תפקיד המחייב מעברים מהירים יחסית מצלילים בריטוניים ממש ועד לטנור גבוה וחד. אבל "רטט" לא היה שם.
שלוש מקהלות היו אתמול על הבמה, ובולטות במיוחד היו קבוצת הסופראניות של מקהלת האופרה. הגברים היו מהוהים-משהו. ועוד להקה היתה שם, רקדנים – להקת כרמון. שום דבר טוב אי-אפשר לומר עליהם, ואני ממש תמה על עומרי ניצן – שאין לאיש ספק באשר להבנתו וטוב-טעמו בכל הנוגע להתרחשויות במה – מדוע איפשר ליונתן כרמון לעצב כוריאוגרפיה מגוחכת כל-כך (מין שילוב של שיבולת בשדה עם ריקודי סלון בריטיים) וכיצד התיר רמת ביצוע רשלנית שכזו. למזלנו, הם היו לפחות חינניים בזכות התלבושות המרהיבות שיצרה אנה כרושצ'ובה (שכבר עיצבה בעבר לא מעט בתיאטרון "גשר" ו"הבימה").

ולסיום, קצת ורדי

"הוא נולד לתהילתו ואני לאהוב אותו… ולמות" אומרת דזדמונה. האם התכוונה לאותלו או אולי לוורדי, שבסופו של דבר עומד מעבר לכל ויכוח ומעבר לכל ביצוע. ורדי עוד זכה לראות את המאה ה20-. הוא מת בראשית 1901, בגיל 83, מדינה שלמה הלכה אחרי ארונו ומסע הלוויה שלו הפך למסע קוראלים משלו, מושרים בפי עשרות-אלפי מלווי הארון. בחייו ובמותו הוא הוכיח כי בסופו של דבר, המוזיקה היא העיקר.

"אותלו" אופרה מאת ג'וזפה ורדי, הפקת בכורה באופרה הישראלית, אמש (1.7) בתיאטרון הרומי בקיסריה

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רקדני כרמון. כוריאוגרפיה מגוחכת. וגם...
... רמת ביצוע רשלנית. רקדני כרמון
לאתר ההטבות
מומלצים