על אפם ועל חמתם

לשמאל החברתי הרדיקלי בישראל אין סיבה לגאווה. רוב ההצלחות של מדינת הרווחה הישראלית – אם לא כולן - הושגו בשתיקתו, במקרה הטוב, ובהתנגדותו, במקרה השכיח. רשימת החמצותיו ארוכה. הוא התנגד לתוכנית הייצוב האנטי-אינפלציונית בקיץ 85', שהצלחתה זיכתה את ישראל בשנים ארוכות של צמיחה. ב-94' התנגד לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שעשה גדולות. ולא מכבר הפיל השמאל החברתי את רפורמת המיסוי של בן-בסט.
המקרה האחרון בולט במיוחד באווילותו החברתית. הרפורמה גובשה לפני שנה על ידי ועדת מומחים לכלכלה ולמיסוי. ועדה זו המליצה להקטין במיליארדי שקלים את המסים על ההכנסות מעבודה ולמסות את ההכנסות מהון, הפטורות מכל מס. במקביל הציעה הוועדה לבטל כמה הטבות מס בלתי צודקות ובלתי הגיוניות, שניתנו לקבוצות אינטרסים חזקות.
בכל ארץ נורמלית, רפורמה כזאת היתה נחשבת לסופר-סוציאליסטית וזוכה לתמיכה נלהבת של השמאל החברתי הרדיקלי. אצלנו, האיגודים המקצועיים פתחו מיד במאבק רועש נגדה, בנימוק שהיא גוזלת מהשכירים את מפלט המס של "קרנות השתלמות" – שניתן רק לשכירים מעטים. אליהם הצטרפו אחרים שהסתמכו על מספרים מצוצים מהאצבע, על ניתוחים כלכליים שגויים ועל הדחף הבלתי נשלט להיות נגד. הרכב הוועדה אף החשיד אותה מיד בעיני המרקסיסטים הישראלים, הסבורים עדיין שמוצאו החברתי של האדם _("ההוויה המעמדית") קובע את "ההכרה". הסוף ידוע. מתנגדי הרפורמה חיסלו אותה. אין הפחתת מס הכנסה על עבודה ואין מסים על בורסה, ריבית, עזבונות ורווחים בחו"ל. השכירים הפסידו, בעלי ההון הרוויחו. ניצחון מפואר לשמאל החברתי.
גורל דומה היה פוקד את חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-94', לולא עקשנותם של שר הבריאות (רמון) ושר האוצר (שוחט) בממשלת רבין. עתה נאמר במחקר מקיף של פרופ' גור עופר וד"ר ברוך רוזן: "אין ספק שחוק הבריאות הממלכתי שיפר במידה ניכרת את תפקוד מערכת הבריאות בישראל, את השוויון במימון שלה ובאספקת שירותים על ידה… לישראל מערכת בריאות השייכת לליגה של המדינות המתוקנות בעולם והישגיה בכמה תחומים אף גבוהים יותר".
ממשלת רבין עשתה עוד דברים שהשמאל החברתי לא הבחין בהם: העבירה משאבים ענקיים מהמרכז לפריפריה, ביטלה את אפליית הערבים בזכאות לקצבאות הילדים, השקיעה בפיתוח הנגב (ולא חילקה הטבות מס לעשירי הנגב בנוסח "חוק הנגב" השערורייתי שיופעל בקרוב). כן הגדילה בעשרות אחוזים את תקציב החינוך והחלה במהפכה חינוכית שהביאה אותנו למקום טוב בצמרת המדינות המשקיעות בחינוך.
ממשלת רבין היתה גם האחרונה עד כה שבה כיהנה סוציאליסטית – אורה נמיר – כשרת העבודה והרווחה. היא שינתה את הקצאת המשאבים לטובת השכבות החלשות ביותר והקטינה את שיעור העניים בישראל. אבל השמאל החברתי הרדיקלי לא הפסיק להשחיר את מעשיה. נמיר, אשכנזית ומפא"יניקית, הרי לא היתה יכולה, מתוקף מוצאה, להיות "רגישה חברתית".
מאז ננטש משרד העבודה לטובת ש"ס הוא הפך לאגודת צדקה למגזר המקורב לשר שבראשו. האם הכשלונות והשחיתויות של משרד זה תחת שלטון ש"ס אינם ראויים לביקורתו של השמאל החברתי הרדיקלי? נראה שלא. השמאל הזה הרי נזהר מאוד בכבודה של ש"ס.