מי (לא) מפחד מחזירי הבר?

או: אנחנו נשארים בארץ

הציפיה הבורגנית שלנו לפגוש שם אוסף מוזר של אנשים, משועממים קיצוניים או הוזים ילדותיים התנפצה מיד. מסתבר כי בישראל 2001 ישנם כמות לא מבוטלת של זוגות צעירים כמונו וכמוכם (לא מוזרים, לא משועממים לא הוזים), שמוכנים בלב שלם וללא תמורה חומרית כלשהי להתנתק מן העולם לשלושה חודשים תמימים ולהתמודד עם משימות, שאנחנו מתקשים אפילו לחשוב עליהן.

קחו למשל את אורי (30) ודפנה (29), הוא ברמן וסטודנט למולטימדיה, היא עורכת משנה בערוץ "נשיונל גיאוגרפיק", חיים בת"א ובעלי עבר עשיר של טיולים משותפים בחלקים הנידחים של כדור הארץ. על השאלה "למה לעזאזל לנסוע לשם", הם עונים: "זו חוויה מיוחדת, לבחון את עצמך ישירות מול הטבע בלי כל הכלים המודרנים שהתרגלנו אליהם".

רושם דומה התקבל גם משאר המתמודדים. אם נסתכן בהכללה עדינה, מדובר ב-17 זוגות בגילאי העשרים פלוס עם רצון עז להגשמה עצמית ומילוי שק החוויות האישי והזוגי, לרובם יש היסטוריה תרמילאית נרחבת, הם מודעים לגודל האתגר, אבל לא נרתעים ממנו.

ומה מניע אותם למסע? התשובה טמונה כאמור באלמנט ה"חוויה", מעין סם מודרני חדש. מתמודדי תוכנית "הישרדות " האמריקאית היו בוודאי מקשרים את הנסיעה לפרס מיליון הדולר, משתתפי פרויקט "האי הבודד" לעומתם מרבים להשתמש במושגי עידן חדש : "הגשמה עצמית", "מימוש חלום" "מבחן אישי" ודומיהם. על פניו לא מדובר במראית עין בלבד, ונראה כי מאחורי המילים עומדים רצינות אמיתית ורצון כנה לחוות חוויות חדשות .

רפי, הפסיכולוג שליווה את המבחנים סיפק לנו עוד תובנה לחיים: "הרבה אנשים בשנים האחרונות מגבשים זהות אישית שלא דרך התלם הנורמטיבי, חלק מהם מחפשים זהות בתוך הנפש פנימה, חלק בוחרים לצאת למסעות חיפוש עצמי בעולם. אז אולי שינוי מיקום גיאוגרפי זו דרך קצת מגושמת לגלות משהו על עצמך, אבל זו בהחלט דרך".

או: שמענו "נחש" וברחנו

אז איך בוחנים מי מסוגל לשרוד על אי בודד?

כדי להבין את ההיגיון מאחורי המבחנים נחזור על התנאים והאתגרים הידועים

(יהיו עוד כמה לא צפויים מן הסתם): שלושה חודשים רק עם בן הזוג, בלי מקורות מים מתוקים, בלי מזון מוכן, בלי ציוד הישרדות מתוחכם, על אי בודד בעונת המונסונים הבאה עלינו לטובה. ואחרי כל אלה, צריך גם לשמור על מספיק אנרגיה וקור רוח, כדי לתפעל בצורה מקצועית ציוד תקשורת מתוחכם ואז גם לחייך יפה למצלמה.

סט המבחנים הראשון כלל מבחני אלתור ושיתוף פעולה במסגרתם נדרשו המתמודדים לזנק מעל תנינים דמיוניים, לאזן קורות עץ ולטפס על מיני רשתות וחבלים שאינם ראויים לרגל אדם. במהלך אחד המבחנים התגלתה גם עדות ראשונה למידת הרצינות של המתמודדים: אורית- הצד הנשי בזוג מספר 2 , נעמדה על כתפיו של גיורא בעלה וזינקה בקפיצת התאבדות אל עבר היעד - חבל, שהתגלה במהלך הקפיצה כרחוק מעט מן המשוער. לאחר הערכת הנזקים (נקע משוער) וטיפול רפואי זריז שבה אורית חבושה לאתר המבחנים נחושה להמשיך, עד שהוכרעה על ידי הכאבים במהלך הלילה.

עם רדת החשיכה כונסו הזוגות לשיחת הדרכה טרום יציאה ל "טריטוריה" – אזור פראי על גדות הנחל זעכי. לנו אפילו השיחה היתה מפחידה מדי. דיברו שם על חזירי בר, על נחשים, הפקת מים, מזון, איכות סביבה וגם התמודדות עם הפרשות טבעיות. דנדן בולוטין, אוטוריטת ההישרדות ישראלית וחבר בצוות המקצועי, ניפק את ההרגעה ששכנעה אותנו סופית לברוח מהמקום: "אני לא הייתי דואג אם היה מכיש אותך נחש… כן הייתי דואג, אם היה מכיש אותי נחש".

אגב לידע כללי, אם נתקלתם באמצע הלילה בחזיר בר יש לעמוד במקום, למחוא כפיים פעם אחת ולקוות לטוב.

במהלך הלילה פוזרו הזוגות בתוך הסבך בעזרתו האדיבה של עומר - אליל בנות מקומי , מ"פ שריון ונהג ג'יפ ללילה אחד, שנע בין רצון עז לחזור לישון לבין חרדה מתעצמת ממה יקרה לעירוניים האלה שפלשו פתאום לאזור הפראי. "דיברתם איתם על חזירי הבר?", בירר, "כבר אמרתם להם שהפטל השחור רעיל?".