אופנוע לגיטימי

יום ו' התקבצו 1,500 אופנוענים כדי לעלות יחד מתל-אביב לירושלים. המטרה: הפגנה כנגד הרפורמה בביטוח החובה. סביר להניח כי ההפגנה, למרות הכמות החריגה של רכב דו-גלגלי על כביש מס' 1, הייתה עוברת ללא כל תשומת-לב מיוחדת – אלמלא אירוע טרגי שגרם למותם של שני רוכבים, לאחר התנגשות בין שני אופנוענים שהסתיימה בדריסה על-ידי משאית.
דומה כי לא יכול להיות תזמון רע יותר לתאונת אופנוע מאשר אירוע בו אופנועים מבקשים, למעשה, להשיג לעצמם לגיטימציה והכרה ככלי תחבורה שווה-זכויות. במקום שההפגנה תקבל כותרות מהסיבות הנכונות, האזכורים היחידים לה התקבלו בכלי-התקשורת השונים בהקשר לתאונה הקטלנית. זהו, למרבה הצער, תהליך מוכר וידוע מראש: תאונה ונפגעים יוצרים כותרות, במיוחד כאשר מדובר בתאונת אופנוע. "הם משתוללים בכביש", "האופנוע קטל שוב", "התחננתי בפניו לא לקנות אופנוע" - המקהלה הזו מוכרת וצפויה.
לכאורה, התקבלה כאן הצדקה לכל אלו הגורסים כי האופנוע הוא כלי מסוכן, וכי אין כל סיבה לעודד שימוש בכלים דו-גלגליים. אם אפילו באירוע סולידי ומאורגן, הפגנה שקטה שמראש תוכננה להיות מתורבתת וממושמעת, נהרגים רוכבי אופנוע - איך יכולים האופנוענים לבוא בדרישות לגבי הפחתת תעריפי ביטוח, עידוד פעיל מטעם הממשלה לשימוש ברכב דו-גלגלי וכן הלאה?
ובכן, אסור לנו לתת לאירוע חד-פעמי, מצער ועגום ככל שיהיה, להשליך על התייחסותנו לציבור האופנוענים כולו. אופנוע הוא כלי מסוכן, על כך אין עוררין. אבל לא מסוכן כמו שחושבים - ולא מסוכן איך שחושבים. למה כוונתי? ובכן יש הבדל עקרוני בין כלי פגיע לכלי מסוכן. אופנוע הוא, בראש ובראשונה, כלי פגיע - והרוכב עליו חשוף. תאונות שבמקרה של מכוניות מסתיימות בפח עקום מסתיימות, במקרה של כלי דו-גלגלי, בפגיעות גוף. סוגים מסוימים של אופנועים - דגמי-כביש ספורטיביים - מעורבים בתאונות פי כמה וכמה ממכוניות. הם מפתים את רוכביהם לרכב, לעתים קרובות, מעבר ליכולתם או מעבר לגבולות הסביר בכביש הציבורי.
אלא שגם כאן, אנו נוטים להכליל. העובדה היא שרוב ציבור האופנוענים, גם אלו הרוכבים על כלים המוגדרים בלשון עממית "כבדים", הם אנשים אחראים, בני תרבות, מצטיידים בכל ציוד הבטיחות ומקפידים למזער את חשיפתם לסכנה. הם אוהבים לנצל את רכביהם, בהחלט – אבל הם אינם עושים זאת בצורה פרועה, רעשנית, וולגרית ובוטה, ומשתדלים גם לא לסכן אחרים. במקרה הגרוע הם רוכבים – בכבישים מסוימים – בצורה העשויה בהחלט להיחשב כמסוכנת עבורם-עצמם. בדיוק כמו, להבדיל, העוסקים בקפיצות-באנג'י או בצניחה חופשית.
אופנוע הוא כלי מסוכן, אך לא על כך ניסוב הויכוח. השאלה עקרונית הרבה יותר, ומשמעותית הרבה יותר: האם מותר לנו, כחברה מערבית מודרנית, לקבוע לגבי אזרחנו במה מותר או אסור להם להשתמש ככלי תחבורה, כאשר הקריטריון לכך הוא רמת הסיכון שמהווה אותו כלי תחבורה עבורם?
התשובה, כמובן, היא "לא". אסור לנו, כי אופנועים יהיו רק השלב הראשון. איפה הגבול? מדוע לא נאסור את השימוש במכוניות שבמבחני-ריסוק השיגו ציון של פחות משלושה כוכבים? רגע, תאמרו, אף אחד לא אסר את השימוש באופנועים. אכן כן, אך אם הרפורמה בביטוח תצא לפועל, הלכה למעשה יהיה זה כאילו נאסר השימוש באופנועים. למעשה, איש לא יוכל להרשות לעצמו את תעריפי ביטוח החובה. מדובר, רבותיי, בגידול של מאות אחוזים לגבי סוגי אופנועים מסוימים.
רגע, תגידו. מה אתה רוצה מאתנו? אם מישהו בוחר להשתמש בכלי תחבורה יותר מסוכן, המעורב יותר בתאונות, מדוע שלא ישלם יותר עבור ביטוח? עניין של שוק חופשי, היצע וביקוש... העניין הוא שאין מדובר בשוק חופשי. לא כאשר מדובר בביטוח החובה בישראל. להבדיל מביטוח נסיעות או ביטוח חיים, במקרה של ביטוח חובה לרכב אין לאזרח יכולת בחירה לגבי היקף הכיסוי. מדינת ישראל מכתיבה כיסוי ביטוחי שהוא כמעט בלתי מוגבל. עד לא מכבר היו גם תעריפי הביטוח מוכתבים מראש, ופחות-או-יותר שווים לכל נפש. כמו, למשל, בביטוח לאומי או ביטוח בריאות.
הרפורמה בביטוח החובה אמורה לשנות את עקרון הביטוח למשהו הקרוב לשוק-חופשי: חברות הביטוח יעניקו כיסוי ביטוחי לכל אדם ולכל רכב לפי רמת הסיכון שהוא מהווה. לכאורה – הגיוני; הלכה למעשה – קשה מאד ליישום, ובעיקר פרובלמטי מאד כל עוד המדינה מכתיבה את היקף הכיסוי. אילו הייתה ניתנת בידינו האפשרות לקנות כיסוי ביטוחי קטן יותר, ולשלם פחות - ניחא; ממש כמו ההחלטה הניתנת בידינו לבטח את הדירה כנגד נזקי רעידות אדמה, או לא. אלא שלא כך המצב. אנחנו פשוט מחויבים.
יש כאן עניין נוסף, חשוב לא פחות: עקרון חופש הבחירה של האזרח בעידן בו אנו חיים. אופנוענות היא הרבה יותר מבחירה באמצעי תחבורה: אופנוענות היא דרך חיים. האם מדינת ישראל מוכנה להיות היחידה בעולם המערבי שמכחידה למעשה את ענף האופנועים? שכן זו המשמעות של הרפורמה המוצעת בביטוח. אחת המשמעויות הכבדות והמדאיגות. משמעויות אחרות - ביום בו יועלו תעריפי הביטוח באופן ניכר (וכבר כיום הם הועלו בשיעור של קרוב ל40%-), ימצאו עצמם בעלי אופנועים רבים עם ערמת מתכת חסרת-ערך. מה שהיה אופנוע בשווי של עשרות אלפי שקלים, פסגת הטכנולוגיה (או סתם קטנוע פשוט), יהפוך בבת אחת לכלי שאין איש חפץ בו ואשר אי אפשר לממשו.
זאת ועוד: כמה מבעלי האופנועים דהיום יחליטו להמשיך להשתמש באופנועיהם ללא ביטוח? זו סכנה אמיתית וקיימת, וכבר עתה ניכרת התפשטות התופעה של נהיגה ללא ביטוח. במיוחד אמורים הדברים לגבי אופנועי-שטח מקצועיים, שבעליהם אינם משתמשים בהם בנסיעה בכביש ציבורי.
ניתן כמובן להרחיב בסוגיה זו עוד ועוד, אך אפשר גם לסכם במשפט אחד: אם תצא הרפורמה בביטוח אל הפועל במתכונתה המוצעת, האופנועים יהיו הקורבן הראשון, אך בודאי לא האחרון. כולי תקווה לכן כי עיקר התעסקות כלי התקשורת השונים בתקופה הקרובה תהיה במהות העניין, ולא בסוגיות שהן אולי טובות לרייטינג, אך שוליות לחלוטין בהיבט הכללי - כמו התאונה המצערת במהלך ההפגנה.

טל שביט ייסד וערך בעבר את מגזין "מוטו"