הגיברת הגדולה של הבית-אבות נוסעת לצבוע את הראש לכבוד המסיבה שלי, אלא מה, היא לא תוותר על הזדמנות כזאת, לא לוטי, היא תמיד צריכה להיות מגונדרת עם הצבע השחור שלה, חושבת שהיא עוד בחורה ולא יודעת שבאמצע של הראש קרוב לצד שמאל יש לה קרחת "
הנה רוברט יורד מהאוטובוס מהכפר שלנו. דווקא לבש חולצה אדומה שנוסע איתה למשפחה או להזדמנויות בבית-אבות. בטח בא מהבת שגר אצלה בכפר שלנו. אני אף פעם לא גרתי אצל אף אחד, אצלי הבנות לא נשארו בכפר. והבת שלי אמרה שאני לא יכולה להישאר לבד בכפר, היא טועה, רוברט החמוד שלי כן נשאר,
מה לעשות, כל אחד והמזל שלו. המזל שלי היה שהבית עמד במקום הכי טוב במרכז, וזה עזר לי מאוד אחרי שז'אקו מת ונשארתי לבד בכפר, כל מי שהלך לצרכנייה עבר אצלי, אמר שלום, מה נשמע, שעות הייתי יושבת במרפסת ומדברת עם כל מי שעבר, כולם היו אומרים שלום, איך העניינים, שמעת מה קרה? בטח. תמיד ידעתי ראשונה מה קרה, אפילו אם התריס היה חצי סגור, הייתי צועקת מהשלבים, נגיד, מרקו? מרקו, או יוסקו, נו מה נשמע חדש, יש משהו? או קלרה סימן טוב, זאת את? קלרה סימן טוב את לא רואה אותי? והיו עוצרים את האופניים או את הרגליים, והיו מחפשים בתריס מאיפה יוצא הקול, ואז הייתי צוחקת איי, איי, איי, הנה אני כאן, אני כאן, לפעמים הייתי צועקת את זה ומייד פותחת תריס, ואז היינו מתחילים פָּסַר לָהורָה - להעביר זמן, לשמוע שיחזקאל עזב, נגיד בלי מרגו, למה עזב בלי מרגו אני מתעניינת.
ונגיד אני שומעת שבת-ים עכשיו בראש שלו, וגם הייתי ראשונה בחמש-וחצי בבוקר לשמוע נגיד על המכונת כביסה שבצלאל של סולטנה קנה אחרי שסולטנה יצאה מהתקפת עצבים, שש תוכניות כביסה לפחות היו להם בבת-אחת, ולפני שש כבר שמעתי מיוסקו כמה יעלו העגבניות בצרכנייה. כולם אהבו אותי בכפר, אפילו הילדים הקטנים תמיד כשעברו ליד הבית היו אומרים סבתא, סבתא, הנה אנחנו, ואני תכף יצאתי עם השקית שלי, וכל אחד קיבל ממתק אחד אחרי שנתן נשיקה, בדיוק כאן, כל אחד על הלחי. עכשיו אני עוד פעם מתגעגעת לכפר שלי. רוברט, רוברט, הנה אני, כאן, בחלון, אתה לא רואה אותי?
אוף, הכול שחור, מלא אבק ברשת, ואיזה ריח יוצא, כמו מנעליים של עבודה שדרכו ליד השיבֶּר, איכס. איפה עכשיו רוברט? אתמול בערב צילצל, אמר שיבוא מוקדם. בשמונה? שאלתי ולא האמנתי, והוא אמר, כן, למה לא. נשמה הרוברט הזה, תמיד הוא דואג לי ומתעניין במצב של העור והפנים כאילו אני אשתו.
מה אני רואה, טקסי ספיישל, למה נכנס טקסי לבית-אבות, מעניין מי יוצא העירה, תראו, תראו, לוטי איסאקוב נכנסת לטקסי, הגיברת הגדולה של הבית-אבות נוסעת לצבוע את הראש לכבוד המסיבה שלי, אלא מה, היא לא תוותר על הזדמנות כזאת, לא לוטי, היא תמיד צריכה להיות מגונדרת עם הצבע השחור שלה, חושבת שהיא עוד בחורה ולא יודעת שבאמצע של הראש קרוב לצד שמאל יש לה קרחת , ממש חור, מה, אני לא רואה את זה? ומה אחרים, עיוורים? לא, כולם רואים, גם הטיפשים. היא מתאמצת לכסות, לוקחת שערות מצד אחד לצד שני, כמו ההוא בטלוויזיה, איך קוראים לו, נו, לא חשוב, גם כן שערות, דקות כמו חוטי תפירה, מעניין מה מערבבים לה בצבע שנותן ברק יפה. רק היא צובעת אצלנו פעם בחודש, ואיזה פן הם עושים לה שם, מחזיק אצלה שבוע עד שבת. בטח יעשו ללוטי גם ציפורניים עם לאק מיוחד שייכנס טוב טוב לבשר של כל אשה, ואז היא תשים את הידיים שלה ככה פתוחות יפה על הברכיים, כמו שהיא עושה בריפוי ועיסוק, טצצ, מנוולת אחת, תמיד היא צריכה לגנוב את ההצגה.
אני לא שוכחת איך בבת-מצווה של הגדולה היא באה לראות את הבד שקניתי לתופרת, ודווקא מצאתי חתיכה יפה אצל גרינברג בטבריה, פרחים אדומים על קרם, אני זוכרת שאמרתי לה שאולי אני מתגנדרת מדי, אבל לוטי לא שמעה, התעניינה רק בגיזרה ובחוטים שמצאנו בבּוּרדה, וחקרה אם יש תוכנית לתוספות, אולי צווארון מתחרה, או עליונית עם קורסאג' רקום, משהו, ומה בסוף, הסחבנית הזאת קנתה למסיבה של הבת שלי בדיוק אותו בד, עם אותם פרחים, ותפרה בטבריה לא שמלה, תפרה חליפת מקסי, כן, וכל האורחים הסתכלו רק על המקסי שלה, לא הפסיקו לשאול איפה תפרת, אצל מי, והיא אמרה לכולם אצל מגדה, התופרת של העשירים בטבריה, לא סתם, אפילו ז'אקו מישש את הבד של החליפה שלה ואמר, נראה איך הקלוש הזה ייקח את הוואלס ושניהם צחקו, ואיך כולם הסתכלו עלי? בקושי ראו אותי בחגיגה של הגדולה שלי. אין דבר, אלוהים העניש אותה, אחיה היה שגריר בשירות החוץ של ספרד, הסתובב בעולם ושלח לה גלויות משווייץ, מקנדה, מטורקיה, מיפן, מכל העולם, והיא רצתה להיות אשתו אבל לא יכלה מסכנה, נשארה לטפל כל יום בחולים הקשים עם הגלויות מכל העולם ביד. ואני לא אשכח איך היא כמעט התפוצצה כשדוקטור קורדובה הרופא בחר רק בי, במריקה בּוּאֶנודִיָה, ללוות אותו בביקורי בית של חולים עם אנגינה וחום שמונה ומעלה.
בואי דודה, נרקוד מאת מלכה אדלר, סדרת פרוזה בהוצאת "ידיעות אחרונות"
