ספחו אותנו, עכשיו

לפעמים צריך להתרחק מעט מן המציאות, כדי לשוב ולהתבונן עליה במבט חדש. חופשה קצרה בת כמה ימים הצליחה להראות לי עד כמה מופרכת, משונה ובלתי אפשרית היא המציאות שחזרתי אליה. מציאות של מערב, או שמא נאמר – מזרח פרוע, שבו אנו המתנחלים, יושבים ומצפים למתקפה הבאה. דמנו הותר כאילו בני-בלי-בית, או בני-בלי-ארץ אנחנו, בין השאר מפני שהמקום שבו אנחנו גרים איננו חלק ממדינת ישראל.

הו, כן, אנחנו אזרחים. משלמי מסים כחוק ומשרתים בצבא. אבל גם אחרי שלושים שנה המקומות שבהם אנו גרים, כחוק, לא התאזרחו עדיין. ובמקום שנגרור אנחנו אותם והם יהפכו לחלק מהמדינה – גררו המקומות אותנו עד כדי כך שבגללם יש המפקפקים בשייכותנו, באזרחותנו, ובזכותנו לחיות.

לא התנחלנו בלבבות? עזבו אותי לרגע מהלבבות. תנו לי מפות, מסמכים רשמיים, ניירות שבהם ייכתב שגוש עציון ועופרה הם חלק ממדינת ישראל, כמו רחוב המלך ג'ורג' בירושלים.

אני יודעת שזה נשמע נורא. אני שומעת את הציבור משתעל, ואת השמאלנים כמעט נחנקים. ובכן, נא להירגע, הנה הדיל: אתם בעצמכם תחליטו מה קורה. אתם – ואנחנו. אחת ולתמיד צאו למשאל עם חגיגי, תנו לציבור לבחור בין מפות שונות, ומה שיוחלט הוא שיהיה. ובואו נהיה כנים. הקו הרי יימתח באכזריות.

איני משלה את עצמי שכל היישובים יישארו, אבל את הנוק-אאוט החריף למעשה ההתיישבות, ולציונות, שיגרום פינויים של כמה מהם, יאזנו המפות החדשות, שבהן יתפח לפתע שטחה הרשמי של מדינת ישראל, ויכיל את כל היישובים היהודים שהחברה הישראלית רצתה בהם. את מחיר כאב הלב יאזן הרווח שבהיכללות, בפרידה הסופית מן התיוג "מתנחלים", שכמו הטלאי הצהוב, בזמנו, הופך אותנו לאזרחים סוג ג' שדמם מותר. ובמלים הכי פשוטות: מתנחל המסכן את חייו בימים אלה כאשר הוא חוזר הביתה, קונה ביושר את הזכות לדעת אם המקום שבו הוא גר ולמענו הוא מסתכן הינו חלק טבעי מהמדינה שלו, או שלא.

שטחים תמורת מלחמה

איך העולם יקבל את זה, אתם שואלים? ההסברה הישראלית תיערך למתקפה שהמוטיבים המרכזיים בה יהיו: חובתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה, ואמירה על כך שלאלימות יש מחיר. הפלסטינים יעמדו מול אמירה ישראלית ברורה, שתגרום להם לחשוב פעמיים על המהלך הבא, מפני שמשמעותה המיידית היא שהשוק הפרוע נסגר, שמי שהפך את הדוכנים בשוק הזה במקום לשבת סביב השולחן בכבוד יידע שעשה טעות גדולה.

סוגיית "שטחים תמורת שלום" תצא באותה הזדמנות לפנסיה מפוארת. במקומה תבוא ישות צעירה ורעננה ששמה "שטחים תמורת מלחמה". סביר שכתגובה לכך תכריז הרשות על מדינה. נעמוד בזה. יהיה זה סופם של אזורי הפרא. המפות יהפכו ברורות יותר. העם הפלסטיני ישלם את המחיר הגדול. הוא יאבד את תקוותו לקבל את הכל כאילו כלום לא קרה. הוא יאלץ להיפרד מהאפשרות הנוחה לקבל מאתנו פרנסה ולספק לנו טרור. אחיו בארצות הסמוכות יאלצו לעזור לו במקומנו. גם האו"ם, והאירופים, והאמריקנים. כולם, מלבדנו.

סרט קצר וסוריאליסטי של שושי גרינפלד, מבוגרות "מעלה", מיטיב לשקף בהומור את הפנטזיה הכמוסה של המתנחלים: חיילים שמאלנים באים לפנות מאחז ובמחי פרח אחד הופכים למתנחלים בעצמם. אני מוותרת על הפנטזיה הזו. הנה הפנטזיה שלי: בא לי להיות סתם תושבת המדינה. ואתם, אם אתם לא רוצים אז אל תבואו, ממש כשם שרובנו לא ממש נוהרים לקריית שמונה. אבל תנו למקום שבו אני גרה כחוק ובעידוד הממשלות כולן, להיות סופית מקום רשמי ולגיטימי. אחר כך תדירו ממנו את רגליכם, כרצונכם.