הילדים החורגים של מגי

דיכאוני, אפל, שחור, מהול בצבעי סינטיסייזרים קדומים, מכונות תופים, סינקליוויריים קרים וגיטרות מינימליסטיות מהדהדות, השתלט הגל החדש על העולם המערבי בסוף שנות ה-70. המבקרים סלדו ממנו וראו בו פסאודו-פאנק להמונים נטול אותנטיות. בספרי ההיסטוריה של "הרולינג סטון" לא תמצאו ולו פרק אחד מסודר עליו; האמריקנים מעדיפים לספר בעיקר על עצמם, ואם כבר על האייטיז באיים הגשומים, אז דרך תיאור ה"סצינה האלטרנטיבית של בריטניה" שמתחילה מהפאב-רוק של שנות ה-70 ועד "אמן אמצע הדרך הנלוז" של מוריסי, כשהם שוכחים בדרך, פחות או יותר, את כולם. רבים ממעריצי פינק פלויד ולד זפלין בטוחים עד היום שזוהי מוזיקה רדודה וחסרת תיחכום, ממש איזי ליסנינג דכאוני. אבל ישראלים רבים, שגדלו עליו בזמן אמת, יודעים שהגל החדש היה שם, חשוב ומגוחך כאחד, ובמלוא תפארתו המלנכולית השתלט על כל שעל בחייהם.
ובכן, מדוע שדור שלם צעירים ירצה לחגוג את שעות הפנאי שלו דרך המנוני דכאון? אחרי הכל, לאורך המאה ה-20, מוזיקה להמונים, בין אם היה זה ג'אז, ובטח שרוקנרול, השתדלה להפגין את הצד הבהיר של החיים. רוק מסביב לשעון, אול נייט לונג, ופאן, פאן, פאן. בין אם הרוקרים שרו על בגדים (אלביס), מכוניות (צ'ק ברי), גלישה (נערי החוף), אהבת נעורים טהורה (הביטלס), קצב חיים היפראקטיבי של צעירים (המי והקינקס) והחוויה הנשגבת של ה-LSD (כל להקות הפסיכדליה), הם חגגו את הפנטזיות האופטימיות של תרבות הנוער ובנו עבור הצעירים מקומות אחיזה דמיוניים ואוטופיים, בהם יכלו למצוא את עולמם. הם העניקו משמעות למצב הקיום החדש של המתבגרים, שחיו, לראשונה בהיסטוריה האנושית, בחברת שפע חסרת תקדים מחד, ומאידך בחיי יומיום טכנוקרטים מנוכרים. הרוק התאים לליברליזם של העולם המערבי של אחרי המלחמה, ושניהם חגגו את האפשרויות הבלתי מוגבלות של האדם במאה האמריקנית החדשה. בשיאו, נתפס הרוק ככוח תרבותי עצום המסוגל להעניק משמעות לחיים המנוכרים של העולם החדש.

פצצת פאנק גרעינית

אבל שנות ה-60, באופן בלתי-נמנע, קרסו, והרוק התפצל למספר מרכזי כובד. במיטבו, לאורך הסבנטיז, אמנים כמו דייויד בואי, הפינק פלויד וסליי והמשפחה סטון, החלו לבחון, לתעד ולבקר בכשרון את האופטימיות הבלתי זהירה של הסיקטיז ושל הרוק עצמו. אבל באופן כללי, כחלק מתהליך היסטורי וכלכלי רחב יותר, הרוק הפך מסואב, גדול ובומבסטי; לא עוד תרבות רחוב אינטימית ורכושם הבלעדי של הצעירים, אלא מוזיקה תאגידית גדולה.
הפאנק, שהגיח ב-76', אמור היה לנער אותו. הפאנק לא רק שיצא, במיטב המסורת של הרוק נגד תחלואי החברה הבורגנית, אלא הפעם גם נגד אמני הרוק השבעים והעשירים ("הנאדים הזקנים והנפוחים", כינה אותם ג'וני ליידון), שאיבדו כל קשר עם קהלם.
כיום המרד של הפיסטולס בזקנים המפוטמים נראה מצחיק, אבל התוצאה שלו, הלכה למעשה, היתה דרמטית: הפיסטולס, חמושים בגיטרות, תופים רועמים והמנונים של הדור האבוד, רוצצו לא רק את גולגלות הדינוזאורים, אלא גם את המהות הפילוסופית של הרוק. הם טענו שאין בכוחו יותר להשפיע. הם השליטו ניהיליזם תרבותי ברמה שתעשיית הפופ, שהיתה בצרות איומות (חברת "דקה", למשל, קרסה), לא יכלה לסבול, וכל הסיפור הזכיר פצצת אטום תרבותית. ובכך חילקו את ההיסטוריה של הרוק לשניים.

תאצ'ר והחזון האנגלי

אחרי ההריסות, מהרוק הקלאסי לא נותר כמעט זכר. לא רק שאף אחד לא האמין יותר בכוחו לשנות את העולם, אלא שכל המסורת האסתטית הרצינית מייסודם של לד זפלין והפינק פלויד, למשל, הושלכה לפח. החץ המורעל ששלח הפאנק אל לב ההיררכיה של הרוק יצרה סוג חדש של אנרכיה. כאילו משום מקום, כל דבר היה אפשרי, אפילו להקת אבבא, שרק לפני שנים סבורות היתה מוקצית מחמאת מיאוס. האמנים הבריטיים התחילו להישען יותר ויותר על מסורות אירופאיות - בין אם זה המורשת האלקטרונית של הקראוט רוק (קראפטוורק היא הדוגמה הטובה ביותר), מקצבי הדיסקו המונוטוניים הצרפתיים, ולא פחות חשוב הדגשת המבטא הבריטי.
מעל הכל, אמני הגל החדש תיעדו את האווירה הדכאונית החדשה של האייטיז, שהתעצבה בעקבות השתלטות הימין על אירופה וארה"ב. השמרנים, שעלו בעיקר בעקבות המיתון, דגלו בכלכלה חופשית ולא מרוסנת, ניגחו את איגודי עובדים והעמיקו את הפער בין עשירים לעניים. תאצ'ר עוד יצאה מגדרה, וכפי שכבר טען בעבר סטיוארט הול, החזירה את בריטניה אחורה, לסוג של "חזון אנגלי" דמיוני, בניסיון להשיב את האימפריה הבריטית ליושנה (מלחמת פוקלנד היתה השיא). חזון שהשאיר שחורים, פקיסטנים, הודים ובמובן מסוים גם את בני מעמד פועלים בשוליים. הצעירים נותרו, לפיכך, ללא עבר ומסורת, עם עתיד חסום והווה דיכאוני שנדמה היה כנצח, אותו חגגו בכלי הנשק האפקטיבי ביותר: הדיכאון עצמו.
מהאפר של הפאנק, ועל רקע התעשיה הקורסת ומקורות ההשראה החדשים, קמו עשרות להקות בז'אנרים מגוונים באופן חסר תקדים: ג'וי דיוויז'ן היתה הנציגה האולטימטיבית של הניו-ווייב וייצגה אותו בגוונים שונים; ניו אורדר, הליגה האנושית ודפש מוד הובילו את הקו האלקטרוני הטהור; להקות כמו "מסיבת יום ההולדת" (בה היה חבר ניק קייב) הבאוהאוס, אקו והבנימן ו-XTC הובילו את מתקפת הגיטרות של הפוסט-פאנק; ביג קאונטרי ויו-2 הובילו את גיטרות הפאוור של הניו-ווייב; הספיישלס ומאדנס הובילו את זרם הסקא (שגם היה עליז יותר), וביניהם התרוצצו מאות להקות מגוונות שניסו את כוחן.
ב-82' נדמה היה שהניו-ווייב עומד להיכחד, אלא שתחנת ה-MTV האמריקנית החדשה לפתע גילתה אותו והלכה למעשה החייתה אותו. חברות התקליטים הגדולות עטו עליו והעניקו לאמריקנים ולנו את כל הכוכבים שהופיעו ב"עד פופ" ו"עוד להיט" ובמצעדי הפזמונים של רשת ג' וגלי צה"ל: תא רך, ניק קרשאו, דמעות לפחדים, פול יאנג, להק שחפים, ועוד רבים, שחקוקים עד היום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הכללי, ולא רק אצל אנשי דאון-טאון תל-אביב.
הגל חדש נמוג לקראת אמצע העשור כי גורלו של כל גל להיעלם אחרי שלוש-ארבע שנים בצמרת. אבל המורשת של הניו-ווייב, בניגוד למה שציפו המבקרים, גדולה: בלר, פאלפ ו-וויזר האמריקנים, שגדלו כמתבגרים על הגל החדש, יונקים מזרם הפופ של אמני התקופה; תום יורק מחיה את המלנכוליה של איאן קרטיס, ואלפי אמנים אלקטרוניים מעריצים את דפש מוד. במובן מסוים, הדיכאון מבית מדרשה של תאצ'ר הוביל למה שאנו עתידים לחוות בשנות ה-90 עם האקסטזי ולילות הרייב הארוכים. אחרי הכל, כפי שאמר פעם שון ריידר מה"האפי מנדייז": "כולנו היינו הילדים החורגים של מגי".