שתף קטע נבחר

כך לא התחברתי לניו-ווייב

שנות ה- 80, טוען אביב רון, היו באמת גרועות: מלחמת לבנון, המיתון הקשה, האינפלציה, יצחק שמיר והגל החדש, שנשמע לו כמו איזי ליסנינג דכאוני ורדוד. למזלו, מישהו מתחום אחר האיר את חייו: מייקל ג'ורדן.

כל עיסוק בטעמים וסגנונות מוזיקליים גורר אחריו דחף מיידי להגדיר איכויות, בבחינת "זה יותר טוב, זה פחות טוב". אז לפני שאוהדי הניו-ווייב מתחילים לצלוב אותי בתגובות, הריני להבהיר: לפניכם יומנו הסודי של אדם שבסך הכל "לא התחבר" לזה. ומי יודע, אולי יש בעולם עוד כמה אוהבי מוזיקה שעברו מסלול דומה.
רצה הגורל, ובדיוק בתקופה בה החלה פריחת הניו-ווייב היה הח"מ בשלהי שנות ההתבגרות שלו. הימים ימי ראשית שנות השמונים ועל מה שקרה בתקופה הזו בסצינת הניו-ווייב עצמה אתם יכולים לקרוא בכל הכתבות האחרות. גיל ההתבגרות שלי הוקדש לחקירה מאומצת ויסודית של מה שקרה בדיוק עשר שנים קודם לכן בזירת ה"רוק המאתגר": בעיקר רוק מתקדם ופיוז'ן, אך גם אמנים אחרים שחיפשו בשנות השבעים את המורכב, השונה ולעתים גם הפלצני.
כמי שהיה מעודכן עשר שנים אחורה, כבר היה לי אויב ברור: הפאנק של סוף שנות השבעים היה האופנה הברורה שחיסלה את הרוק המתקדם לסוגיו. חלוצי הפאנק ערכו פוגרומים מתוקשרים בכל מה שסימל את ה"מוזיקה שלי", כך שהיה קל מאוד להתעמת עם הסגנון בכללותו (למרות קיומן של חיות מוזרות כמו אנדי סאמרס, איש "פוליס" הפאנקיסטית לשעתה, שהגיע ממחוזותינו אנו). ההיגד העיקרי של הפאנק היה: "נשבר לנו מתחכום. רוצים פשטות, ושתהיה גסה ומסוקסת". הדרישות הגבוהות שהציב הפאנק משומעיו (ובעיקר מסבלנות האוזניים שלהם) גרמו לחובבי הפרוגרסיב למאוס בו עד מהרה. כך נוצרה התשתית להופעת הניו-ווייב, שטען טענה דומה: "נמאס לנו מתחכום. רוצים פשטות, אבל שתהיה קלה ונעימה להאזנה".

עליונותה של גרדרובת הג'ינס והסניקרס

לאוזני, כל מוצרי הניו-ווייב נשמעו איזי-ליסנינג להחריד. ובפרט אלה שניסו, למרות הכל, להיבנות על חלק מתשתיות הרוק המתקדם: אצטק קאמרה, טוקסידומון, ג'פאן, בריאן אינו. אבל הרוב היה נטול תחכום בכלל. העובדה שכל הסצינה הזו לוותה בקמפיין אופנה מסודר (בגדים שחורים, איפור גם לבנים) לא עשתה עלי רושם רב. להיפך: אהבת מוזיקת שנות השבעים אפשרה לי להישאר בגרדרובת הג'ינס, הסניקרס והטריקו.
אבל ברחבי גוש דן כבר החלו להתקבץ חבורות לובשות שחורים, שהתארגנו לנסיעה לפינגווין, קולנוע דן והליקוויד. היות והמוזיקה עצמה ניתכה מאוזני בקול נפץ, לא מצאתי לנכון אפילו לבדוק את הופעות האמנים מחו"ל שהגיעו לישראל. ולא שהיו רבים. סוזי והבאנשיז היו בערך השיא, כך שלא הפסדתי משהו מיוחד.
הזיכרון שהותירה התקופה בראשי היה צמחוני כמו המוזיקה עצמה. לאחר שהאופנה העולמית חלפה לה, שמחתי לגלות כי היא לא השאירה אחריה יצירות קאנוניות, וכך שוב התיישרתי עם העולם התרבותי. דומני כי עד היום קשה להצביע על הז'אנר הזה כחשוב ומשפיע, למעט הישג אחד: הרדידות הגדולה שהושפעה על העולם באדיבות דיוויד סילביאן ושות' יצרה ואקום לא קטן, שבזכותו שבה המוזיקה הפופולרית בשנות התשעים לרמת הסאונד (הגיטרות, הגיטרות) שכה חסרו לה בשנות שלטונו של הניו-ווייב.
אז שנות השמונים היו באמת גרועות: מלחמת לבנון, המיתון הקשה, האינפלציה, יצחק שמיר והניו-ווייב. לשמחתנו, מישהו מתחום אחר לגמרי האיר את חיינו באותו עשור חשוך. קוראים לו מייקל ג'ורדן.



לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בריאן אינו (מימין). חסר תחכום?
דפש מוד. העדפתי את הטריקו
לאתר ההטבות
מומלצים