הפמיניסטית הראשונה של המושבה

מרוץ נגד הזמן, תרתי משמע, הסתיים בשבוע שעבר בכישלון הלוחמים לשימורם של מבנים ואתרים היסטוריים ברחבי הארץ. ברחובות נהרס אחד השרידים האחרונים מראשיתה של המושבה – בית משפחת מקוב, ברחוב מנוחה ונחלה. כל ניסיונות העירייה והמועצה לשימור אתרים למנוע את ההרס, עלו בתוהו.
בית מקוב, בן קומה אחת וגג רעפים, היה שייך למשפחת מקוב שהיא אחת ממשפחות המייסדים של רחובות. מיקומו – במרכז המתחם המיועד לשימור בעיר. לפני כשלושה חודשים הוציאה העירייה צו הריסה למבנה בטענה שהוא מסוכן. המועצה לשימור אתרים נזעקה ופנתה לעירייה תוך שהיא מוכיחה כי המבנה אינו מסוכן.
חודש אחר כך, בעקבות סיור שערכו באתר בעל הנכס, נציגי העירייה ואדריכל השימור גבריאל קרטיס (שאחראי בין השאר על שיקום מרכז זכרון יעקב), ביטלה העירייה את צו ההריסה. רכזת מחוז מרכז של המועצה לשימור אתרים, תמר טוכלר, אומרת כי למרות ביטול הצו המשיך בעל הנכס הנוכחי, היזם גיבור, בפעולות ההרס עד, שכאמור, הבית נמחק כליל בשבוע שעבר.
במועצה לשימור אתרים קוראים למצות את הדין עם בעל הנכס עקב ביצוע עבירה פלילית. "מצער שמעשה חבלה פלילי זה קורה דווקא בשעה שעיריית רחובות שוקדת על הכנת תוכנית לשימור מרקמה ההיסטורי של העיר, וכן להכנת תוכנית בינוי חדשה לבית העירייה וכיכר העירייה במתחם זה", אומרת טוכלר.
מהעירייה נמסר כי "בשמיני ביולי הוציא ראש העירייה צו מניעה להריסת בניין מקוב. למרות בקשת הקבלן גיבור סרב ראש העירייה לבטל את הצו. תוך כדי כך הרסו עובדיו של הקבלן את המבנה מאחורי גבו של ראש העירייה ותוך הפרת החוק. העירייה תטפל בהיבט הפלילי של הנושא".

העילה לגירושין: ציונות

סיפורה של משפחת מקוב די מפתיע במידת התעוזה של אם המשפחה. האם, בתיה (לבית אפפל), היתה סוחרת מצליחה ברוסיה. באחד ממסעותיה לורשה בשנת 1890 שמעה על ייסוד החברה הציונית "מנוחה ונחלה" מטעם ארגון "חובבי ציון" (קדם להסתדרות הציונית של הרצל) לרכישת נחלות בארץ ישראל. בו במקום החליטה שהיא מצטרפת ולא רק רוכשת אדמות, אלא עולה ארצה. בעלה, אברהם, הגיב: "היצאת מדעתך?". אבל בתיה לא התרשמה, "אילו יצאתי מדעתי הייתי מוסיפה לשבת כאן עד אשר ישדדו הגויים את רכושי ויקחו את בנינו לעבדים ולשפחות", השיבה לבעלה.
נחישותה של בתיה לעלות לארץ ישראל, למרות התנגדות בעלה, היתה כה עזה שהיא לא נרתעה מזימונה לדין תורה על ידי בעלה. זה טען שם כי דעתה של אשתו נטרפה עליה ודרש למנות לה אפוטרופוס. אז פנתה בתיה אל הרב ואמרה: "לפי דין ישראל, אישה שנטרפה עליה דעתה, בעלה פטור ממנה בלי גט ולכן בעלי פטור ממני וממילא גם אני ממנו".
וכך היה. דרכי בני הזוג נפרדו ובתיה לקחה את עשרת ילדיה (הצעיר בהם נקרא הרצל), עלתה לארץ ישראל והתיישבה ברחובות, שם היו בבעלותה 240 דונם שרכשה, כאמור, עוד מחו"ל. כבר בדצמבר 1890 השתתפה בישיבה בה נבחר ועד המושבה שנוסדה כמה חודשים קודם לכן.
הימים, ימי טרום-פמיניזם, ובתיה לא הצליחה להיבחר לוועד, אבל לא החמיצה שום הזדמנות להביע את דעתה בכל נושא.

ציורי קיר כחולים

על בניית בית המשפחה השגיחה ביד רמה ואף תכננה אותו. מדובר בבית איכרים טיפוסי עם גג רעפים. קירות הבית עוטרו בציורי קיר, דוגמת בתים אחרים באותה תקופה (ראה הכתבה על בית אברהם שפירא בפ"ת, במדור).
שי פרקש מחברת "שבלולינות" מלוד, שמתמחה בציורי סטנסילים, צילם כמה מהעיטורים שבבית (ראה מימין). פרקש, שהפך "משוגע לדבר" וחוקר ומתעד את ציורי הקיר בארץ, אומר כי בלטו בבית העיטורים הגאומטריים הכחולים.
את מלאכת המסחר החליפה בארץ בחקלאות וגידלה כרמי ענבים. "כרם בתיה מקוב" היה ידוע מאד במושבה.
היא נמנתה עם קבוצת הצעירים שהתנגדה לקבל את חסותו ומרותו של הברון רוטשילד, אולם מאבקם נכשל. מאז נמנתה עם קבוצת "המתמרדים" (כפי שנקראו על ידי מצדדי הברון) והשתתפה בכל צעד מחאתי שגילו. היא נפטרה בדצמבר 1911 בגיל 71 ונקברה בבית העלמין של רחובות.
בית המשפחה נמכר ברבות הימים ליזם גיבור, וכאמור נהרס החודש, בעוד העירייה והמועצה לשימור אתרים מנסים להצילו, כדי לכלול אותו במרכז הישן של רחובות שישוקם וישומר. ייתכן שהיה הכרח לשמרו ולוא רק לזכר הפמיניסטית הגדולה של המושבה – בתיה מקוב.