אוכלוסייה: כ-12.5 מיליון נפש
מטבע: 100 רופיות הודיות (כעשרה שקלים)
אקלים: שלוש עונות עיקריות בהודו. העונה היבשה והחמה היא ממרץ עד יוני, העונה הגשומה היא בין יולי לאוקטובר, והעונה היבשה והפחות חמה היא מנובמבר עד פברואר. כמובן שהעונה הכי פחות נעימה היא זאת של המונסונים. הכי טוב לנסוע מאמצע ספטמבר עד אפריל.
לא להחמיץ: יולי-אוגוסט: חגיגות הולדת האל קרישנה. נערים ובחורים צעירים יוצרים פירמידות אנושיות, ושוברים כדים של יוגורט התלויים גבוה בין הבתים. ספטמבר: חגיגות גנאפאטי לאל גאנש. המון פסלים צבעוניים בכל גודל מפוזרים בעיר ונישאים אל הים. אוקטובר: חגיגות החג הלאומי דאשארה. בכל מקום תמצאו קבוצות של רקדניות.
לינה: יש עשרות מלונות באיכויות שונות, רובם נמצאים באזור המרכזי של העיר. מחירי הלינה בבומביי יקרים יחסית. רוב המלונות הזולים נמצאים מאחורי מלון הטאג' מהאל היוקרתי. באמצע הרשימה יש מלונות כמו אפולו ודיפלומט. המלונות היקרים הם הטאג' המפורסם, ומאחוריו נמצא האזור האהוב על התרמילאים.
מסעדות: כדאי לנסות את הבופה של הטאג'. במלון אוברוי נמצא בית-הקפה סאמרקאנד. בופה נוסף של 'אכול כפי יכולתך' נמצא ב"שיחת העיר", בקצה דרך וויר נארימאן. מסעדת מלון אפולו מומלצת לטנדורי ולאוכל מוגאלי. מסעדת גלהי דורבאר באיזור קולאבה מתמחה במאכלים על טהרת התרנגולת. המסעדות הידועות ביותר בקולאבה הן צ'טנה, עם טאלי (אוכל מדרום הודו) מצוין.
תחבורה: לבומביי שני שדות תעופה. סהאר הוא הבינלאומי, וסנטה קרוז הוא לטיסות פנים. המרחק ביניהם בסך-הכול חמישה ק"מ, וניתן להגיע באוטובוסים (חינם) היוצאים כל כמה דקות. המרחק לאזור המלונות הגדולים הוא 26 ק"מ, והנסיעה יכולה לקחת שעה. כשאתם יוצאים מנמל התעופה קופצים עליכם נהגי המוניות. לנסיעה יש מחיר קבוע המצוין על שילוט בשדה התעופה, אבל איכשהו תמיד יוצא שמשלמים יותר. הדרך המהירה לנוע בעיר היא במוניות. הנהגים מפעילים מונה באופן אוטומטי, וישנו לוח שינוי תעריף שמשמעותו תוספת למה שהמונה מראה.
קניות: החנויות הממשלתיות (אמפוריומים) מוכרות דברי אמנות מכל רחבי הודו. היתרון שלהן הוא המחיר הקבוע. חנות פרטית טובה היא "האדמה הטובה" בקמפ קורנר, המתמחה בזכוכית הודית. אם אתם רוצים לקנות תכשיטים לכו לשוק הכסף במובאדווי. לקניות של מוצרי עור כדאי לנסות את השוק ברחוב דאבו.
100 אלף ארוחות ברכבת
בומביי היא מרכז העסקים של הודו, עיר דינמית עם גורדי שחקים, אולפני קולנוע, בתי- חרושת ונמל התעופה הכי גדול בתת-יבשת. בומביי היא חלון
אחד לעתידה של הגדולה בדמוקרטיות, והעיר שעומדת בראש התהליך של פריחת המעמד הבינוני בהודו. אבל זוהי גם עיר של חסרי בית, מובטלים ומבקשי עתיד טוב יותר, הזורמים אליה בקצב של אלפי אנשים ליום. רובם ישנים על המדרכות, אפילו אם במשך היום הם עובדים כפקידי ממשלה. הצפיפות הצמיחה עיר של מבני קרטון ויריעות יוטה, כאשר שליש מתושבי העיר גרים בהם, בסמוך למבנים המודרניים מבטון ומזכוכית, ומשלמים דמי חסות גבוהים כדי שלא יסולקו. למרות העוני והצפיפות, למרות היותה מלאה בניגודים, זוהי עיר של תקווה.
בבומביי יש מאות בתי-קולנוע, וכדי להשתלב בשיגעון אפשר לקנות את אחד הירחונים, כמו "סטאר אנד סטייל". אם שמעתם על אמיטבה ושאשי קאפור, ואתם גם יודעים לענות על השאלה האם דהארמנדרה עדיין נשוי להמה מאליני, אז כבר עשיתם צעד גדול בהודו. את כוכבי הקולנוע אפשר לפגוש בדיסקוטק "סטודיו 29", הנמצא במלון בומביי אינטרנשיונל. ואם אתם בעניין, אז כדאי גם לקפוץ ל"פילם סיטי" בשולי העיר, ולראות איך עובדת תעשיית הקולנוע ההודית המדהימה.
בומביי היא מקום נוח למדי לתייר, אם כי מי שמגיע בפעם הראשונה להודו בכלל, ולבומביי בפרט, עלול להיכנס לשוק.
שכונות העוני, הדראווי, שנראות לראשונה כאשר המטוס נוחת ולאחר מכן נמתחות לאורך קילומטרים רבים משדה-התעופה אל העיר, אינן מראה שהתייר המערבי רגיל אליו. לא אחת יקרה גם שהמונית שתתיישבו בה לא בהכרח תגיע למקום שביקשתם, במיוחד אם מדובר בגסט-האוס ולא במלון חמישה כוכבים. ואם בכלל הגעתם בתקופת גשמי המונסון, כאשר העיר מוצפת בגובה של 50-30 ס"מ במשך ימים שלמים, הרי שנכונה לכם חוויית הודו אמיתית.
יש בבומביי תופעות ייחודיות כמעט לה, כמו למשל הדאבה-ואללה - מחלקי ארוחות הצהריים. אם תיכנסו בשעות הצהריים המוקדמות אל לבה של תחנת צ'רץ' גייט, תוכלו לחזות בתופעה המרתקת הזאת. הנשים מכינות את ארוחת הצהריים של בעליהן, ומכניסות את המנות השונות לתוך קופסאות אלומיניום עגולות הנכנסות זו אל זו. מדי בוקר, למעלה מ- 2,500 דאבה-ואללה פוקדים את בתיהם של העובדים, ואוספים כ-40-30 ארוחות כאלה על מוט ארוך. הם נושאים אותן אל תחנת הרכבת הסמוכה, משם הן מוסעות אל תוך העיר ומחולקות על פי קוד שידוע רק להם. למעלה מ-100 אלף ארוחות כאלו מחולקות מדי יום.
יש בבומביי חופי רחצה וגנים ציבוריים המשרים שלווה, ואליהם כדאי לברוח כשנמאס מהחום, מהצפיפות ומהצחנה.
ב-1995 החליטה הממשלה המקומית לשנות את שם העיר למומבאי, אחד משמותיה של האלה קאלי, אם כי רוב המקומיים עדיין קוראים לה בומביי.
הסמל של בומביי הוא שער הודו, שהנציח את הביקור הראשון של מלך אנגליה על אדמת הודו. זה קרה ב-1911, ומהאטמה גאנדי ניצל את ההזדמנות כדי להכריז על אי שיתוף פעולה. הטיילת, שמתחילה בנקודה הזאת, שוקקת לפנות ערב תושבים ותיירים. כדאי לשבת על כרכרת סוסים ולרדת לאורך מארין דרייב. אפשר להגיע עד לחוף צ'ופאטי, שם תמיד יושבים קוראים בכף היד, קוסמים ואקרובטים, ובעיקר מעסים המציעים את שירותיהם לעיסוי הגוף או הראש תמורת כמה רופיות בודדות.
החדר של גאנדי
מזרקת פלורה (כעת קוראים לה הוטאטמה צ'וק) היא לבה המסחרי של העיר. בסמוך לה נמצאת תחנת הרכבת ויקטוריה, שהיא הדוגמה היפה ביותר לארכיטקטורה גותית-ויקטוריאנית בהודו. היא ידועה בפי כולם כ-וי.טי, ועוברים בה למעלה מחצי מיליון נוסעים ביום. מאני בהאוואן הוא יד זיכרון ומוזיאון לגאנדי. זהו הבית בו נהג גאנדי להשתכן כשהגיע לעיר. יש שחזור של חדרו הפשוט עם המיטה הצנועה, ובמועדים קבועים מוקרנים סרטים על חייו.
מוזיאון פרינס אוף וויילס, מבנה גותי מרשים העומד בלב גנים, הוא אחד מטובי המוזיאונים של הודו. בסמוך לו נמצא בית- הכנסת העירקי. מוזיאון ויקטוריה ואלברט מוקדש להיסטוריה של העיר. בכיכר הורנימן נמצאים כמה מהמבנים העתיקים של בומביי, כמו הקתדרלה על שם תומאס הקדוש, בית המכס הישן, בית העירייה ושרידי מבצר ג'ורג'.
ליד הגנים התלויים נמצאים מגדלי השתיקה. כאן מניחים בני הדת הפרסית את מתיהם, כדי שהעופות הדורסים ישלימו את מלאכתם. שוק קראופורד הוקם ב-1867. תחת גג אחד תמצאו בו דוכנים של פירות, ירקות, פרחים, בשר ודגים. שוק מעניין וצבעוני. הכי כיף להסתובב בו בבוקר, כאשר הוא הומה אדם. שוק אחר ידוע הוא שוק הגנבים במרכז בומביי. השוק מלא במציאות, החל משאריות מתקופת הראג' וכלה בתכשיטים יקרים. בהחלט מקום מצוין להסתובב ולנבור. בימי שישי הוא מלא בעגלות שמוכרות חיקויים שונים ומשונים.
שני מקומות נוספים ששווים ביקור הם אזור הזונות בכלובים והרובע של הדהובי, הלוא הם הכובסים.
