שתף קטע נבחר

ברוכים הבאים לגיהינום

יש שאוהבים את הודו, יש שמתעבים. ויש כאלה שמוכנים להתאבד ולא לשוב אליה

קצין המשטרה ישב מולנו ותקע גרפס קולני. כמה דקות לפני כן הזעיק אותו מנהל מלון "צ'נדלה" בקג'וראהו ודיווח לו שבליל אמש נגנבו מחדרנו 400 דולר.

 

 

"תראה", ניסינו להסביר, "חזרנו למלון בערב, היינו רטובים מהגשם והחלפנו מכנסיים. השעה היתה מוקדמת מכדי לישון, לכן יצאנו לחנות הספרים שבלובי. שבנו אחרי רבע שעה, אבל הכסף שהיה במכנסיים הרטובים נעלם".

 

"אהה", הביע קצין המשטרה השתתפות כנה בצערנו, "ומה אתם רוצים שאני אעשה?".

 

 

ברוכים הבאים להודו, המדינה המושחתת ביותר בעולם. זה המקום בו תצטרכו לשחד את המשטרה כדי שתואיל בטובה לטפל בעניינכם. כאן יעבדו עליכם, יכייסו אתכם, ישנוררו מכם, יתעלקו לכם על הנשמה וימרטו את עצביכם עד שתרצו לשאוג בזעם. ולעניין הגרפסים, אגב, עוד נחזור בהמשך.

 

 

ההלם והזעזוע

 

 

עוד לפני שנסענו, במהלך החודשים הרבים שהתכוננו לטיול, סיפרו לנו חברים מנוסים כי מדובר במקום של ניגודים. תיירים, אמרו לנו, נחלקים לשתי קבוצות: אלה שאוהבים את הודו ואלה שמתעבים אותה. בתום מסע של חודש בתת-היבשת אני שמחה לבשר שייסדתי קבוצה שלישית: אלה שמוכנים להתאבד ולא לשוב אליה.

 

 

ולא שלא נתתי צ'אנס. ערב הטיול מנוי וגמור היה עימי שלא לקפוץ למסקנות נמהרות, ורק בתום שבוע-שבועיים להתחיל ולגבש מסקנות. גיל בעלי, שותפי למסע, שחלם שנים על הודו ודחף אותנו לביצה הטובענית הזאת, שמח לשמוע ממני את ההכרזות הנלהבות האלה בנמל התעופה. זו היתה הפעם האחרונה שהוא זכה לכך.

 

 

במטוס עוד הפגנתי אופטימיות. הציוד נרכש, ספרי ההדרכה נקראו בתשומת לב, העונה נבחרה בקפדנות והמסלול היה מתוכנן לפרטיו. בשבוע הראשון: דלהי, הבירה הבלתי נמנעת; אגרא, העיר בה שוכן הטאג'-מאהל; קג'וראהו, מקום משכנם של המקדשים האירוטיים; וראנאסי, העיר השורפת את מתיה ומפזרת את אפרם בנהר הגנגס הקדוש. אחר-כך תוכננו שבועיים בחבל ראג'סטן, ובשבוע האחרון - אלוהים גדול.

 

 

לא נעים לומר, אבל את השבוע האחרון העברנו ברביצה על חופי הים של גואה, בניסיון נואש לגרום לי להתאושש מההלם והזעזוע, הזעם והתדהמה.

 

אז מה בעצם היה כל-כך נורא? ראשית, צריך לקחת בחשבון שכל תיאור של מי שהיה שם לא יובן כהלכה על-ידי מי שלא ראה את הדברים במו עיניו. מוחו של אדם מערבי אינו מסוגל לדמיין את הסיטואציות המדהימות בהודו, את העוני, האומללות, הבערות והפיגור. בתחילת שנת אלפיים עשינו היכרות ראשונה עם העולם השלישי במיטבו: פרימיטיבי להחריד, כאוטי ובלתי נסבל.

 

אמרו לי, לדוגמה, שהודו מלוכלכת, אבל מדובר בהגדרה שהיא אנדרסטייטמנט. הודו היא ממלכת הג'יפה של הגלובוס. אף אחד לא הכין אותי כראוי לכמויות הטינופת והזוהמה, הביוב הפתוח, הסירחון וערימות החרא ברחובות.

 

 

אחרי עשרה מטרים של הליכה על האין מדרכות שלהם, תוך ניסיונות שווא שלא לדרוך על תלוליות הצואה הענקיות, לא למעוד לתוך גלי האשפה ולהימלט משלל חזירי הבר, אתה מרגיש כמו אחרי מסע כומתה. אחרי הכול, חזירי בר שחורי זיפים הם לא חיית המחמד המועדפת עלי.

 

 

זה באמת משמח שההודים חיים בדו-קיום מופלא עם החי והצומח. אבל סליחה, מה ההבדל בין מיליוני העניים המרודים המתגוללים שם ברחובות, לבין הפרות, הג'מוסים, החזירים, הקופים, הגמלים, הפילים, הכלבים והחולדות שמתרוצצים לאנשים האלה בין הרגליים? כולם, כדאי להזכיר עובדת טבע ידועה, צריכים מתישהו לחרבן, וכולם עושים את זה ברחוב. מדובר בעסק מסריח.

 

 

ויש גם את עניין הבגדים המטונפים. בלובי של המלון המכובד ביותר בעיר עומד פקיד הקבלה. החולצה שלו היתה פעם לבנה. היום היא מזוהמת. הצווארון שחור, השרוולים מלוכלכים. בשלב הזה אתה כבר יכול לדמיין איך ייראו הסדינים שלך.

 

ועוד לא דיברנו על המפות במסעדות. תמיד יהיו עליהן כתמי שמן, שאריות מזון מרוחות, פירורים מכל השבוע. הפעם אתה אפילו לא רוצה לחשוב כמה קוליפורמים מכיל האוכל שמכינים לך. והוא מכיל. יעידו על כך הרעלות הקיבה שחטפנו.

 

 

נכון, לא בכל מקום בהודו יש מים זורמים, שלא לדבר על מכונות כביסה, אבל גם לאמהות שלנו לא היו מכונות. וכולם הסתובבו אצלנו בבגדים מזוהמים? זה לא העוני, זה פשוט חוסר רגישות קיצוני לניקיון.

 

 

ובואו נדון לרגע בנורמות ונימוסים. ברור שיש הבדלים בקודים התרבותיים של המזרח והמערב. רק שאני התקשיתי להסתגל. יושב מולך קצין משטרה משופם, על כתפיו טונות של אותות ומופתים, והוא תוקע לך גרפסים בפרצוף. אתה פונה לרופא, ואגב דיון מלומד בהרעלת הקיבה שחטפת, הוא משמיע לפתע קולות רמים של נפיחות. אתה משתנק, אבל הוא ממשיך לדבר, כאילו כלום. קרה משהו?

 

 

ובחנות הבדים - המוכר מרצה לך על המשי המשובח שלו תוך חיטוט נמרץ במערות אפו. כשאתה מנסה לברוח משם בגועל נפש, הוא מתעקש להיפרד ממך בלחיצת יד לבבית. לא תרצה למות אחר-כך?

 

 

והקטע הזה של היריקות. לא ברור מה פשר המנהג הדוחה הזה, אבל ההודים כל הזמן יורקים, ובתרועה. ברחובות, על קירות המוזיאונים, בבית הקולנוע - הכול מלא סימני רקיקות. בי נשבעתי שאם פעם תפגע בי אחת היריקות האלה, גיל בעלי הוא שישלם על זה ביוקר. יש גבול גם לסבלנות שלי.

 

 

מחנה צריפין, הגרסה ההודית

 

 

לקח לי כמה ימים להפנים את המראות המזעזעים ולהתפנות לחיפוש הרוחניות ההודית המפורסמת. אלא שלאט לאט התברר לי שלא רוחניות ולא נעליים. לעיר הקדושה פושקר הגענו באמצע הטיול. כשיצאנו לסיבוב ראשוני התבררה לנו העובדה המוזרה שפושקר היא בעצם גרסה מחורעת במיוחד של מחנה צריפין.

 

להקות של ישראלים, שלפני שעה ורבע השתחררו מהצבא, מסתובבות שם בלבוש מרוט ובעיניים מזוגגות. קבוצות של בנות, עדיין שמנות מהשירות הצבאי, גוררות את עצמן בסמטאות כשהן עטופות בשמיכות, מהלכות בגרביים ובנעלי אצבע, מעשנות במרץ מה שרק אפשר.

 

הבנים, מגודלי זיפים, לובשי שרוואלים, מתעקשים ללמד את ההודים עברית, וגם מצליחים לא רע במשימתם הציונית.

 

את כל הדרך להודו עשינו רק כדי לשמוע ברחובות פושקר שירים של אתי אנקרי, למצוא בחנויות ספרים של רם אורן, ולחזות בבעל מסעדת "אום שיווה" עומד מאחורי הסירים ומציג את תבשיליו בעברית: "פירה, אפונה אנד גזר, איזראלי חומוס, איזראלי פלאפל, מטבוחה". רבותיי, מטבוחה! בהודו! ולקינוח קיבלנו סופגניות. ואפילו לא היה חנוכה.

 

 

כיאה למחנה צבאי, השבילים מלאים שלטים. רק שאת "חייל, שפר הופעתך!" מחליפים "פה מוכרים חומוס פיצוץ, יותר טוב מחומוס אשכרה בתל-אביב", וגם "לכל הישראלים! זה הגסט האוס הכי שווה בפושקר". אפילו מסעדה שמגישה חצי זיווה מצאנו.

 

 

"מה קרה לך, זה מקום מה זה מקסים", התפלצה אחת החיילות המשוחררות, שבמקרה שמעה קטעים נבחרים מתצוגת התקף הייאוש היומי שלי.

 

- מה זה מקסים?

 

"החנויות פתוחות פה עד 22:00, האנשים מה זה נחמדים, וזה אולי נשמע נדוש, אבל זה מקום מה זה רוחני".

 

 

איך הפכתי לארנק עם רגליים

 

 

אכן, מה זה רוחני. פושקר נחשבת לעיר קדושה, וזאת כנראה הסיבה שמסתובבים בה טיפוסים שיתעקשו לדחוף לך משהו ליד. למשל פרח. אם במקרה חשבת שהם פשוט מקבלים את פניך בחביבות נפלאה, לא עוברת שנייה והם תובעים ממך כסף. אם תסרב, הם יצעקו: "הולי סיטי!" (שמשמעו בתרגום חופשי: "עיר קדושה אומרים לך, יא חתיכת חרא, תביא כסף!"). מה נאמר, רוחני לאללה.

 

 

האמת, קצת מוזר לחשוב על עצמך כעל ארנק עם רגליים. עם זאת כדאי להעמיד דברים על דיוקם: כך בדיוק נתפס התייר המערבי בעיני ההודים. זה מלחיץ במקרה הטוב, ומעלה את הסעיף במקרה הרע.

 

 

איפה היא הרוחניות המפורסמת של ההודים? גם במקומות הקדושים ביותר הם הקפידו להפגין חמדנות מזעזעת. למשל, במקדשים הג'ייניים בראנאקפור. מיד כשנכנסנו לשם זינק עלינו הנזיר הראשי, גלימה לבנה לגופו ופסים אקזוטיים על מצחו. תיירים אמריקנים מתרשמים מזה עמוקות.

 

 

"אנחנו קצת ממהרים", ניסיתי להדוף אותו מלהתחיל "להדריך" אותנו. "זה בסדר, נעשה את זה מהר..." הוא ענה. "העיקר שנשלוף את הכסף...", הקנטתי אותו. הוא עזב אותנו בשאט נפש, ומיהר להסתער על תיירים שווייצרים, שהתפעמו הרבה יותר מרוחניותו המתפרצת ואף תגמלו אותו בהתאם. בתגובה גילגל הקדוש עיניים למרומים, תחב את השטר לגלימתו ונחפז לעבר התיירים הבאים.

 

והילדים שנטפלים אליך כל הזמן, בכל מקום, ולא מרפים עד שתיתן להם משהו. כסף, עט, תפוז שקנית בשוק. לא כולם הומלסים מזי רעב. רבים מהם היו לבושים כהלכה, עושים את דרכם מבית הספר, כשלפתע הבחינו בארנקים המהלכים. אין ילד הודי שיחמיץ הזדמנות פז כזאת. התובענות שלהם עוררה בהתחלה השתאות, אחר כך כעס, ולבסוף צער. כך מגדלים בהודו דור חדש של קבצנים.

 

 

אבל מה כבר אפשר לדרוש מאזרחי מדינה שבאתרי התיירות שלה יש תעריפי כניסה שונים לזרים ולמקומיים. הכניסה לטאג'-מאהל עולה למקומיים כשני שקלים. תיירים ייאלצו להיפרד מ-55 שקל. תופעה דומה באירופה כבר היתה מעוררת מלחמת עולם שלישית.

 

 

אם תשאלו אותי, החלק המהנה ביותר בטיול היה בהכנה לו. וזאת גם המלצתי לכם: שבו בבית והסתפקו בשמיעת חוויות מהודו, בקריאת ספרים ובצפייה בסרטים. ככה לפחות לא תסבלו מהריח.

 

 

על מה היא מדברת?

 

 

  • גיל טרוטינו, בן-זוגה לטיול של החתומה מעלה, נחלץ להגן על תת-היבשת:

 

 

טיול להודו לא מיועד למפונקים. קשה להתווכח עם עובדות. זוגתי לטיול אכן סבלה מכל רגע. לזכותה יש לציין שלמרות שאיימה עשרות פעמים לברוח לשדה התעופה ולעלות על הטיסה הראשונה הביתה, לא עשתה זאת. גבורתה והאיפוק שגילתה, ואולי גם העובדה שהחבאתי לה את הדרכון, גרמו לה להמשיך בטיול עד הסוף.

 

 

טיול להודו אינו מיועד למפונקים. זה טיול קשה, הן מבחינת התנאים הפיזיים והן מבחינת המראות הסביבתיים והאנושיים. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים כבת-זוגי, שגם בטיולים לאתרים נינוחים יותר, כמו פרובנס וסקנדינביה, ישנה בשק שינה על מיטה במלון חמישה כוכבים, וגוזרת על עצמה ימים ארוכים של התנזרות מאסלה.

 

 

כדי לגלות את הדברים המעניינים בהודו, ויש הרבה כאלה, צריך להיות בעל יכולת מנטלית לסנן דברים ולהיפטר למשך הטיול מהנורמות המערביות של היגיינה ונימוסים. הקבצנים, הנכים, האומללים וחסרי-הבית, החיות והזוהמה ברחובות הם מראות קשים שאפשר וצריך למסך, כדי שלא יהפכו לעיקר. רק אז ניתן להתחיל לראות את מה שמאחוריהם.

 

 

מי שפוסעת בסמטה ציורית באודאייפור ולא מסוגלת להבחין בשום דבר סביבה, רק משום שהיא כולה ויברציות גועל כי מישהו תקע גרפס קולני במרחק 50 מטר, מוטב לה שתטייל בהולנד ובשווייץ. מי שמסוגל להכיר בעובדה שמדובר בעולם תרבותי אחר, היה מבחין ואף נהנה מבתי ההאוולי היפים, מלבושן הססגוני של הנשים, מהילדים החמודים ומאינספור מראות, קולות וריחות שהיו שם.

 

 

ברור לכולנו שהרוחניות בהודו נשחקה והתמסחרה, אך עדיין ניתן למצוא לה שרידים באמונותיהם של ההינדים, הסיקים, הבודהיסטים ושאר הדתות. הרמוניית החיים בצוותא, הסובלנות כלפי השונה, ההשלמה עם מה שאתה וההסתפקות במה שיש לך, מעוררות השתאות, הערצה ולפעמים גם רצון ללמוד ולאמץ. גנבים יש בכל מקום, אבל אין עוד הרבה מקומות אחרים בעולם שבהם הרגשתי ביטחון כמו בהודו. הסתובבתי שם ללא חשש, כשאני מחובר למצלמת וידאו חדישה, שבמחירה ניתן היה לפרנס משפחה הודית למשך שנה.

 

 

הודו היא מדינה מיוחדת ומרתקת שצופנת בחובה שלל אוצרות וחוויות. אך מי שלא מוכן להסיר את נעליו בכניסה למקדשי הודו, כמו זוגתי שחסה על ניקיון גרביה, יישאר בחוץ.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים