מטרבין - אורתו-דה.

מטרבין. קבוצת אורתו-דה. יוצרים ושחקנים: ינון צפריר, יפעת זנדני, יפתח אלרן, שרון בורשטיין, אבי גיבסון-בראל, אילנה ברדוגו.

הצגת רחוב זה משהו שקורה באופן בלתי צפוי, לכאורה, ברחוב. "מטרבין" הוא משהו בין הצגת רחוב בתנועה לבין מיצג. הרשות נתונה אבל לא הכל צפוי. זה אחד המופעים החזקים שראיתי בעת האחרונה, מן הסוג שלופת בגרון. נכון שלפעמים זה מתארך מדי, כי כמה זמן אפשר כבר לצפות בשפת תיאטרון ללא מילים שפה ושם האפקטים שלה מתארכים ללא צורך. אבל הכל נסלח למראה עוצמתם של הרגעים שכן עובדים ולנוכח התעוזה והכשרון של חברות היוצרים שהולכים נגד הזרם המקובל היום. כל מה שהם עושים – הוא לא מה שהולך הולך היום: לא קליל, לא בידור, לא אסקפיזם, לא מסחרי, לא מתאים לאולמות היכלי תרבות ומתנ"סים, לא בורגני.
מה כן?
תיאטרון של אנשים שאיכפת להם.
מתחילים בתהלוכה. במקרה שלנו יצאנו מתיאטרון הסימטה ביפו אל הסימטאות. לפנינו, מצידינו ומלפנינו צועדים כמה "רבינים" בחליפות ערב שחורות עם מסכות (מצויינות) של רבין על הפנים וצלליות עשויות מראה על העורף שבהם נשקפים הפנים שלנו, הקהל. וכל התהלוכה יש מתח, כי ברור שאנחנו מחכים לירייה. לשיחזור.
הם עוצרים בכמה תחנות. התחנה האחרונה היתה על גג קטן ששימש כבמה ובעורפו קיר אבנים. הקיר הזה הוא רב-השראה. הם עומדים עם הפנים מול הקיר בידיים מורמות אל-על ואנחנו מצפים למטח היריות (שלא בא), ואז הם עוברים לתנועות נדנוד של תפילה מול הכותל, פונים בחזרה אלינו, פותחים בריקוד זוגות איטי (דאנס-מאקבר, ריקוד-המוות),צונחים בדממה ומתקפלים על הריצפה (שוב אין יריות) ונרות הנשמה לזכר רבין שבידיהם הופכים לקופסאות של קבצנים ברחוב.
זאת שפת ההצגה: דימויים חזותיים שעוברים מטאמורפוזות בזרימה בלתי פוסקת, חלקם מוצלחים יותר חלקם פחות, אבל הכל עשוי היטב ומדוייק. אין טקסט מילולי.
בחלק השני של ההצגה מתכנסים על גג הסימטה מתחת לשמים השחורים, שהופכים לחלק מהתפאורה.
מטקס זיכרון עוברים לקטעי להטוטים ומעשי קוסמות, מכניסים יונה צחורה למחסה קוסמים שחור ומוציאים אותה שחוטה היטב ואז מגישים אותה כארוחת גורמה לזחוח-דעת אחד שיושב ומצחקק איתה (יותר מדי) עד הסוף המר. מותחים חבל כביסה עם דגלוני ישראל, עושים כביסה בגיגית עם דם ותולים לייבוש את המסכה של רבין, מגילת העצמות, לוחות הברית והצבר. לבסוף בחור אחד שמתנהג כצ'חצח ישראלי מצוי תולה חבלי תלייה אדומים, תולה עליהם את כל חבריו ואחרי שהוא מאשים במעשה אותנו וגם את עצמו הוא מקנח בתלייה עצמית. בסוף כולם עולים על הגג, מפריחים יונה צחורה ונעלמים אל תוך החשכה.
זה מופע לאוהבי תיאטרון סקרנים עם קיבה חזקה ולא מומלץ בערב אחרי פיגוע המוני. כדי להחלים מההצגה הזאת רצוי ללכת למחרת למשהו כמו "אירמה לה דוס"...

"מטרבין" הועלה לראשונה בפסטיבל עכו 99' וזכה בפרס "המופע הטוב ביותר". ייצג את ישראל בפסטיבל מופעי הרחוב בעיר שאלון שבצרפת.