שיר הרעות שאבד

בצהרי יום נאה אחד ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, בקטע דרך צר מאוד, נפלתי והשתרעתי על המדרכה. חפציי התעופפו לכל עבר. שכבתי בלי יכולת לזוז. אנשים רבים הלכו ברחוב. יהודים לרוב. ישראלים יפים. הם דילגו מעלי, דרכו על השעון שלי שעף ברוח, דרכו עלי ועל המקטרת שלי וכך שכבתי כ-15 דקות. אף אחד לא ניסה לסייע לי.

בסופו של דבר הצלחתי להתרומם. בקושי אספתי את חפציי. עצרתי את הדם בממחטה שאני נושא אתי בכיס והתרוממתי. אנשים קיללו אותי יען כי הפרעתי להם ללכת. ברדיו בחנות בגדים לידי נוגן שיר הרעות היפה של חיים גורי. הרהרתי על הרעות הישראלית שהייתה, זו שהייתה סמל למדינה שבדרך, שקמה ואיננה עוד.

הרהרתי איך עשירים באמריקה, שבה ביליתי כמה שנים טובות, אחרי שעשו כסף מעמלם, מחזיקים בכספם את בתי הספר בהם למדו, את האוניברסיטאות בהן התמחו, את הפארק המרכזי אם הם גרים בסביבתו, את הבלט, את האופרה, את המוזיאונים. ואיך בארץ הרעות שלנו עשירים אינם תורמים.

הרי כל אלה שסיימו טכניון או אוניברסיטה ישראלית ועשו כסף היו יכולים עבור מה שלימדו אותם, להחזיק מתרומות את האוניבסיטאות המשוועות לממון. את התרבות. את כל מה שעם הרעות אינו מתעניין בו כבר.

אילו הייתה לנו ממשלה של אנשי דור הרעות, היא כבר הייתה נרתמת להרמת קרנה של התרבות. שכן התרבות היא המינירלים והוויטמינים של כל חברה, לבד ישראל. הממשלה שלנו מקמצת ידה. העשירים מתחבאים בארמנותיהם. מילא העשירים שהתעשרו מקשריהם עם השלטון ושלהם תרבות היא מילה מגונה. אך מה עם הצעירים, אנשי ההיי טק, שחלקם מרוויח הון תועפות ואת הכשרתם ספגו בצה"ל, במודיעין, באוניבסיטאות ובתיכונים שבהם חלקם למדו, בכיתות של מחוננים שעלו לעם ישראל הרבה כסף? אלה היו צריכים איש איש למולדתו ההכשרתית לתרום לאחזקת התרבות, המדע, העושר הרוחני שנרמס פה, מוכלם פה. 

נכון, יש תיאטרון שבזכות ימים אחרים נתרם בחלקו. אבל שם מנצלים את כספי משלם המיסים גם להחזיק הצגות של סלבריטאים כדי למשוך קהל שנולד בערוץ 2.

הרעות שאצלנו היא היום שיר יפה, שייכת לתקופה בה דאגנו אלה לאלה, בה הגנו אלה על אלה, בה לא נתנו לזקנים חסרי כל למות בביתם הדל עם ציורים שציירו שנים הרבה ואין להם דורש.

הארץ הזאת מאוכלסת בהרבה מאוד יוצרים, במדע, בתרבות, במוסיקה ושבלעדיהם אין לנו מה להראות ועל מה להתגאות. אבל לממשלה אין שום יחס ליצירה. כמו גבלס הם שולפים את אקדוחיהם כל אימת שהם שומעים את המילה תרבות. מזה מתה רעות ובאה רעות רוח. מזה באה התנשאות הכסף. מזה באה עדנה לקפיטליזם הישראלי הדורסני שכמותו יש רק בארצות דרום אמריקה.

שכבתי אז ברחוב המלך ג'ורג'. הגוף כאב, הייתי בן 74, זבתי דם אבל התמלאתי צער עמוק על החברה שבראנו כאן, שבה כל איש ואשה יוצאים בבוקר על מנת לדרוס זקנים נכים במעברי חציה. שבה עשירים חדשים קונים דירות במיליונים מכסף שעשו ביושר ומכישרון ומעבודה קשה אבל אינם מתייחסים לכל אלה שנתנו להם פעם את הכלים לנצל את הכישרון שלהם.

כתוב: באין חזון יפרע עם. באין תרבות נהיה מדינה עשירה של עניים עם מנטליות של דרום סודן. ליהודים היה מגיע יותר מזה אחרי 60 שנות מדינה יהודית, שאכן עושה גדולות ונצורות אבל אין בה חמלה, אין בה הבנה מה נחוץ, אין בה תחושה של יחד שלפיו באין אונברסיטאות הכסף יורווח רק מעושק, רק מאנשים שלמדו איך לנצל את השלטון לעוד טובות הנאה.

והרי חלק מן העשירים שלנו קיבלו במתנה מממשלות מטומטמות את אוצרות ים המלח, את הרשיונות לייבא, את בתי הזיקוק, את האוניות, את כל מה שהיה פעם שייך למדינה שהעשירים האלה והממששלה שלהם, זאת שגרה אתם באותם הבתים ואוכלת אתם באותן מסעדות יקרות, הרוויחו ביושר תככיהם ורעות רוחם של שליטי המדינה. הם כולם יד רוחצת יד. בלי שינוי יסודי בערכיות החיים לא תהיה לנו תקומה גם אם הלווין עמוס ישדר לנו את אסלת בית השימוש של אסד בכל תפארתו.