כבר חותך קופון
שרון יכול לעשות עתה ככל העולה על רוחו, ואין פוצה פה ומוחה. לא בישראל, לא בעולם
את מובנה האמיתי של תוכנית ההתנתקות אפשר היה להבין כבר ביום לידתה. הנסיבות שהביאוה אל העולם, אישיותו של הוגה התוכנית והניסיון המצטבר עם עוללותיו, שיטותיו ואמונותיו עשו אותה שקופה וברורה לכל מי שמיאן לעצום את עיניו או להתמכר (שוב) לאשליית "שרון החדש".
מי שסירב לקלוט בכוחות עצמו את תכליתה של ההתנתקות קיבל מועד ב' כדי להיטיב את הבנתו. בראיון – שבעליל יצא משליטה – שהעניק עו"ד וייסגלס לארי שביט ב"הארץ", הוא פירט בכנות ובגאווה כמעט ילדותיות את האמת המסתתרת מאחורי תוכנית שרון.
מי שהתמיד בסירובו להבין במה מדובר גם לאחר וידויו של וייסגלס יכול היה ללמוד זאת מפי שרון עצמו. שוב ושוב, באינספור הזדמנויות, פירט ראש הממשלה את כוונותיו האמיתיות, שעיקרן הלא מוסתר הוא "נחזיר להם חצי אצבע כדי שנוכל לשמור לעצמנו את שאר היד".
מר שרון אמנם מקפיד לשוב ולציין באדיקות דתית את מחויבותו ל"מפת הדרכים" של בוש. אך מבין השיטין, ובעצם גם מן השיטין עצמן, עולה בבירור גירסתו למפה הזאת, והיא – כמקובל אצל שרון – "מפת דרכים עקלקלות" שאינה מוליכה לשום מקום, אלא לתוך כל קיר מזדמן.
ומי שעל אף כל האמור לעיל ממשיך להתעקש ולא להבין מוזמן לשלוף את ראשו מתוך החול להרף עין קצר ולהציץ סביבו אל המתרחש לאחרונה בשטחי האימפריה. ללא כל קושי הוא יוכל לראות שם איך שרון כבר החל "לחתוך קופונים" ראשונים מתוכנית ההתנתקות.
בחסות ההתעסקות הנרגשת בתוכניתו, ותחת מטריית האלם והשיתוק שהמתקראים שמאל גזרו על עצמם (הן מעוצם החדווה על קבלת כס המשנה למלך אריק והן מגודל השקיקה לישב סוף סוף בהיכלה של שררה), שב שרון למשובותיו. איפוק ודחיית סיפוקים הרי מעולם לא היו מתכונותיו הבולטות. הבנייה בהתנחלויות לא רק שאיננה נחה אלא עולה כפורחת. תוואי הגדר הדרומית שוב מקפץ מזרחה, שוב גוזל אדמות פלסטיניות, שוב מנסה לטהר כמה התנחלויות, שוב כולא במכלאות, או במובלעות, אלפי בני אדם.
"ההתנתקות", עוד בטרם נחלצה אפילו משלב התכנון והמלמול, כבר פועלת את פעולתה המיוחלת: שרון יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ואין פוצה פה ומוחה. לא בישראל, לא בעולם. שיטיון "ההתנתקות" אחז בתבל ובמלואה. דומה שאפילו עיוור, חירש, שוטה וקטן יכולים עתה לזהות את העתיד האמיתי. כך בדיוק ייראה השלב הבא ב"מפת הדרכים" הנכלולית של שרון. לא הסדר, לא שלום, לא משא ומתן. רק רישיון ארוך מועד לחמוס קרקעות וזכויות.
את נטיית ליבו האמיתית של שרון אפשר גם לגלות בהשוואת פעילותו בעניין הגדה לפעילותו בנושא ההתנתקות. בגדה מתבצעת "עשייה" במלוא מובנה של המילה הירחמיאלית הזאת: בולדוזרים רומסים, עצים נעקרים, גדרות מדלגות, בתים נבנים, כבישים נסללים, מיליוני שקלים נקברים בהתלהבות בין הסלעים. ולעומת זאת, בעניין ההתנתקות מקפיד שרון (עד כה) לבצע אך ורק את החלקים הוורבאלים והאוראליים. דיונים, הצבעות, הצעות חוק, הקמת ועדות ומינהלות וצוותי חשיבה, נאומים נחרצים וקומבינות קואליציוניות. מעשית – לא קרה כלום, לא קורה כלום. שום תקציב התנחלות לא קוצץ, שום תקציב פינוי לא הוקצה, שום אזור לא נסגר לכניסת חוליגנים ימנים, שום מאחז לא נופנף ולו רק כדי להפגין נחישות, שום בנייה לא נעצרה, שום כביש לא נסגר.
נהפוך הוא; כאילו מבקשים לעצמם הממשלה, הצבא ושרון עצמו עוד ועוד צרות ולחצים ואילוצים ותירוצים. בשפה שאין רפה ממנה גוער ראש הממשלה במתנחלים. הרמטכ"ל נפגש עימם ומתחנן על נפשו. מפכ"ל המשטרה מודיע כי אם רק יחמירו את התנגדותם וכבר הוא לא בטוח כי יעמוד במשימה. בטמטום שקשה למצוא עמוק ממנו (אלא אם כן הוא מכוון ותכליתי) מפגינה הממשלה כולה התרגשות מבוהלת נוכח איומי הסרבנות הצבאית של ראשי המתנחלים, במקום להתייחס לעניין באדישות משועשעת, או למירב – להכין כמות נוספת של אזיקונים.
למען האמת הנלעגת, כפי שהעניינים נראים עתה – התנתקות לא תהיה. הקואליציה, או המתנחלים, או הבחירות, או הטרור, או צונמי, או הפריץ או הכלב... משהו כבר יפטור אותנו מעונשה. אך העובדה השולית הזאת לא תמנע מאריאל שרון להפיק ממנה את מלוא נזקה. כי בחלומו, הוא הוא היהודי הזוכה להפוך את הבדיחה הידועה על ראשה: הוא רוצה גם להאכיל דגים סרוחים, גם להלקות, וגם לגרש מן העיר.
ההתנתקות, מה לעשות, היא בלוף שרוני טיפוסי. אין אמנם מנוס מלתמוך בה, ולו רק כדי לחשוף את הרמייה. אך אין שום סיבה להתלהב ממנה. כי אם, בעזרת השם, חס וחלילה, היא בכל זאת תמומש, אין לדעת אם נזקה לא יהיה אז גדול עוד יותר.
לפנייה לכתב/ת 
ראש הממשלה שרון. הבנות ההתנתקות
צילום: רויטרס
מומלצים
